פרק חמישי- עניים בורקות + סליחה ענקית !!!

ואוווווו כמה זמןן !!
קודם כל, מלא מלא מלא סליחה על ההזנחה .
עברתי ללמוד בפנימייה בעפולה, כל היום עסוקים ועייפים, אבל ממש מגניב(:
אני אשתדל להמשיך להעלות את הפרקים בסופי שבוע שאני נמצאת כאן:)
אז תהנו מהפרק החמישי !! 3>

הפרידה מאנדרו הייתה קשה, לא רציתי לעזוב אותו לעוד תקופה שאורכה לא ידוע לי.
שבדקתי בשקט שהרחוב ריק מאדם מיהרתי לצאת וללכת מהדרך הארוכה לכיוון הבית בשביל להתעכב, לא רציתי להגיע הביתה, לא היה לי כוח לאף אחד.
שנכנסתי ליער האדמה הייתה לחה מהשלג שנמס מהשמש שזרחה בצהריים.
העצים נשארו ערומים וחשופים, סידרתי את כובעי על ראשי והידקתי אותו ברגע שהקור טיפס בגבי.
רוחי לא הייתה שקטה, הפחד ממה שיקרה ברגע שהמשפחה תעזוב את הבית לא עזב אותי לרגע, וזה לא עזר להרגשה המטרידה שמישהו מסתכל עליי כל הזמן הזה.
וצדקתי בתחושותיי, ברגע שפקחתי את עניי ששרפו הופיע מולי זאב אפור וגדול. אדם.
הזאב של אדם חייך חיוך גדול והתקדם אליי באיטיות, ככל שהתקדם, אני צעדתי אחורה בפחד.
מה הוא עושה כאן? עד שהוא יצא מחיי, עכשיו הוא חוזר?
שהוא היה קרוב מידי רגלי נתקלה באבן גדולה שגרמה לי לנפילה חזקה על האדמה הלחה.
שריטה עמוקה וארוכה נגרמה מחודה של האבן, ודמי החל לרדת בזרמים חזקים.
הוא ניצל זאת וקפץ על גופי במהירות מונע את התזוזה שלי.
תוך שניות ספורות צורת האדם שלו רכנה לעברי אוחזת בידיי בחוזקה ומנטרלת את רגליי, הוא כנראה כבר למד שאסור לו להשאיר אותן משוחררות.
"איימי! כמה טוב לראות אותך.." הוא צחק והידק את אחיזתו על ידיי.
"מה אתה רוצה?" התנשמתי בכבדות מכל ההלם שתקף אותי, אם היה עוד מישהו שפחדתי ממנו בנוסף לברנדון, זה אדם.
הוא היה בכל מקום, תמיד ידע הכל, שמע הכל.
"סתם לדבר, שיחת חולין פשוטה, למה את תמיד חייבת לתקוף?"תמימות מזויפת בלטה בקולו.
נשפתי לעברו בבוז והלגלוג שטף אותי " כי אתה אידיוט, עכשיו רד ממני, אתה מוחץ לי את הרגל."
"תפסת אומץ בחודש הזה הא? מה? ברנדון לא מחנך אותך מספיק? כדאי שגם אני אחזור לזה?" קולו הפך לקול הקר והמאיים שאני מכירה טוב מידי.
"אתה יכול לקפוץ לי, חתיכת שמוק" הזעם התפשט בי, "ברנדון שמח שעזבת, הוא רק חיכה לרגע שתלך והכל ישאר שלו. אתה חושב שהוא ישמח שחזרת? אני לא חושבת.." עקצתי אותו, ידעתי שזה יפגע בו, הוא וברנדון כמו אחים.
הוא נשף בזעם ולחץ עם רגלו על הירך שלי, "אח! תפסיק עם זה!" הכאב היה בלתי נסבל, והוא נהנה מזה, מחזק את הלחיצה עד שנמאס לו.
זה כאב לי יותר ממה שברנדון בדרך כלל מעולל לי, אדם תמיד הכאיב לי יותר. גם ברנדון ידע את זה.
בתקופה שאדם עוד היה הרגשתי ממש שפחת מין זולה, שמזיינים אותה ומכאיבים לה כמה שרוצים, כי היא חלשה מולם. הגועל נטף ממני, התקלחתי 4 פעמים ביום בגלל שהרגשתי כה מלוכלכת, הם ממש תפסו עלי בעלות. כאילו אני בעל חיים, בלי פה, בלי החלטה. סתם שם בשביל הסקס וההרגשה שלהם שהם שולטים. עד שאדם עזב, הרגשתי שנטל ירד לי מהגב. אבל עכשיו הוא חזר. למה? הוא לא מצא מספיק זונות בטיולים שלו שכן יאהבו את מה שהוא עושה להן בגוף?
"התגעגעת לזה? כי זה הולך להיות עוד הרבה. ואני חושב שזה יתחיל עוד מהיום, שברנדון ישמע שאת ואנדרו נהנתם מאוד הבוקר במיטה שלו." עניי נפקחו בבהלה. לא. אסור לו להגיד את זה. אסור לו.
"לא! בבקשה, אל תספר לו את זה! בבקשה! אסור לך! אתה לא יכול! אדם אני אעשה הכל! בבקשה!" התחלתי להשתולל בין ידיו מתחננת שלא יספר לברנדון, זה רק מה שחסר לי. שברנדון ידע שבגדתי בו עם אנדרו, ואז הכרטיס שלי ליסורים יהיה בטוח, והכרטיס למוות שאנדרו קיבל מתנה בעקבות זה . ממש שניים במחיר של אחד..
אדם החל לצחוק בקול עד ששמעו הד בכל היער.
"ילדה טיפשה. את גם ככה תעשי כל מה שאומר לך, גם אם אספר וגם אם לא. דווקא יהיה מהנה לראות אותך סובלת. שוב." הוא המשיך לצחוק והקים אותי.
הוא דחף אותי להתקדם לכיוון הבית, צלעתי לאט בגלל רגלי החתוכה, אדם התעצבן מהאיטיות שלי והרים אותי.
ההליכה הייתה שקטה, התבוננתי בפניו של אדם, בתווי הפנים המשורטטים והמדהימים שלו, אין ספק, הוא היה חרא, אבל הוא היה פשוט מושלם.
התעמקתי בשפתיים שלו, ובעצמות הלחיים הבולטות שלו, השיער החום בהיר המבולגן, ולבסוף, בעניים הבורקות והמהפנטות שלו.
נזכרתי בתקופות שהיו תמימות ויפות איתו, שהמפלצת שבתוכו לא הייתה אז.
הוא היה כזה שובב ומצחיק, היה לי כיף איתו, דרכו הכרתי גם את ברנדון שהוא כמו אחיו כמו שאמרתי מקודם.
הייתי מאוהבת באדם עד מעל הראש, רק עליו הייתי חושבת.
הוא הפנה את מבטו אליי ואני מיהרתי להסתכל לכיוון אחר.
חיוך מרוצה התפשט על פניו וגיחוך קל יצא מבין שפתיו, הגומות שלו צצו פתאו בין הזיפים שהחלו לצמוח בחזרה.
המצב הזה היה מוזר בשבילי, לפני רגע הוא דחף אותי והכאיב לי, צחק עליי וזלזל בי. ועכשיו הוא מרים אותי בשתי ידיו לכיוון ביתי?
"תוריד אותי." ציוותי עליו בקור, "בשביל מה? ששוב תלכי לאט ונגיע מאוחר לבית שלך? אין מצב" הוא אמר בהחלטיות שגרמה לי לאבד סבלנות.
"תוריד אותי, עכשיו!" הרמתי את קולי ומבט משועשע התפשט על פניו, "טוב, קדימה, לכי." הוא הוריד אותי והתחלתי לצלוע במהירות עד שהחלקתי בשביל העפר המוביל ליציאה מהיער לכיוון ביתי.
צווחה חלשה יצאה מפי ברגע שקצת חול נדבק לחתך ברגלי וגם לפצע לשרוף, מסתבר ששמלתי התלכלכה מהבוץ וככה גם שיערי וכובעי, יד ימין שלי השתפשה בחול מהנפילה ועכשיו גם שם הדם מתחיל לרדת.
גיכחתי לעצמי, אני ממש יוצאת פצועת קרב מהטיול התמים הזה שהתחיל חלומי ונגמר מעיק.
אדם הסתכל עליי בשעשוע מלמעלה ולאחר כמה שניות הרים אותי שוב.
"עכשיו, את יכולה לסתום את הפה שלך עד שנגיע לבית שלך?" לא רציתי להגיע הביתה, לא רציתי שברנדון יגלה על הכל, ועוד להיות עם שניהם בבית, זה הסיוט שלי שעכשיו עומד להתגשם שוב, אבל בצורה הרבה יותר גרועה.
שהגענו לדלת הכניסה של ביתי פניי החווירו, כל כך פחדתי ממה שיקרה, לא רציתי שאדם ידפוק על הדלת, לא רציתי שברנדון יפתח לנו את הדלת, לא רציתי לראות את תגובתו.
אבל זה קרה, אדם דפק על הדלת החומה והגדולה וברגע שברנדון פתח את הדלת, הדבר הראשון שפניו הראו היה הלם, גם מהמראה שלי, וגם מזה שהוא רואה את חברו הטוב, מחזיק את ארוסתו הפצועה.
"אדם?" לאט אושר והפתעה הציפו את פניו של ברנדון, " תוריד אותי, אני אסתדר מכאן…" מלמלתי בפחד לאדם שההניח אותי נשענת את משקוף הדלת.
השניים התחבקו זמן ארוך ואני ניצלתי זאת והלכתי בשקט לעבר חדר האמבטיה בשביל לרפא את הפצע.
"לאן את חושבת שאת הולכת?" קולו הקר של ברנדון הקפיא אותי במקומי, נשכתי את שפתיי בפחד, "לרפא את הפצע ברגל שלי, הוא לא יתרפא מעצמו" קולי היה אדיש בעודי עדיין עם הגב אל ברנדון ואדם.
אדם החל לדבר, מונע מברנדון לענות לי "אני צריך לדבר איתך, ביחידות" ברנדון מיהר לענות לו בשמחה, "בטח, בוא שתה כוס תה, יש לנו הרבה על מה לדבר" ומאז ברנדון שכח שאני קיימת.
עליתי במהירות לחדרי, מורידה את בגדיי המלוכלכים ושמה אותם בסל הכביסה, נכנסתי להתקלח, שוטפת מעצמי את כל הלכלוך של היום.
לאחר שיצאתי חיטאתי את הפצעים וחבשתי אותם בתחבושת לבנה, לבשתי את הבגדי בית שלי והקשבתי לצחוקם של ברנדון ואדם המעלים זיכרונות.
השעה הייתה בערך תשע בערב, ורציתי ללכת לישון, גם כי הייתי עייפה, וגם פחדתי ממה שיקרה לאחר שאדם ילך.
ברגע ששמעתי את דלת הבית נסגרת מיהרתי להיכנס למיטה ולעצום עניים.
התסכול החל לבעבע בי שמלא שאלות מילאו את מוחי. אדם סיפר לו עליי ועל אנדרו? הוא סיפר לו מה היה היום? הם תכננו משהו כדי להעניש אותי? מה זה יהיה?
ברנדון נכנס למיטה בשקט וכיבה את אור המנורה, הרגשתי את נשימותיו על פניי וכל גופי הצטמרר והתקפל.
הסתובבתי עם גבי אליו מתכרבלת בתוך השמיכה החמה.
"איך היה הטיול שלך?" קולו היה חסר תוכן ולא הבנתי איזה רגש בדיוק הוא מביע.
"ארוך" עניתי לו בפיהוק וצללתי לתוך החלומות שלי.