פרק 2- עשרים ושבע בלונים אדומים, שלושים בלונים כחולים וארבעים ושתיים בלונים ירוקים- חלק 1

אוריאל היה בהלם כאשר הוא שמע את קולה של לפיד. הוא חשב שהוא חלם עדיין ולא האמין למזלו הטוב.
" היי , לפיד! כן , מה את לא מכירה אותי?! שרנו ביחד בטקס יום העצמאות , את אינך זוכרת את השם שלי?! אבל זה היה לפני שנה כשהופענו ביחד. רגע.. אני רוצה להגיד לך משהו: אפשר להזמין אותך ואת חברותייך למסיבת "במבה אדומה"? לפיד אני.. אני.." לפני שהוא הספיק לומר את המילה שהוא כל כך רצה , הוא שכח כל מה שהוא רצה לומר. לפיד הספיקה להתנתק, והוא נותר עם לב שבור.
כל רצונו היה לדבר עם לפיד בשיחת הטלפון אך גם זה הוא לא קיבל. הוא חשב שזו ההזדמנות של חייו לדבר איתה ולו להזמין אותה למסיבת " במבה אדומה". הוא יצא מהבית באכזבה מהולה בעצב. הוא הגיע באיחור לשיעור הראשון ביום הראשון לשנת לימודיו בכיתה יב'.
" סליחה , המורה. פשוט לא שמתי לב. קמתי מאוחר ועד שהתארגנתי, בלאגן. היי בנות . אביטל , לפיד התקשרה אליי ודיברנו. נו , מה את אומרת? " אמר אוריאל בהתנצלות והתיישב.
" אתה הצלחת להזמין אותה למסיבת " במבה אדומה"? אם לא , אתה יכול לשכוח מעניין ההתערבות. כי מבחינתי אם אתה רוצה לסבול, שתשבור את הלב שלך בפעם השנייה. תלמד בדרך הקשה." קראה אביטל באדישות. " חיכינו לך במשך שעה שלמה עד שתגיע, ולא ידענו מה איתך. פעם הבאה תתקשר אלינו אם קרה משהו, כי ממש דאגנו. פעם הבאה שאתה נותן לנו לחכות בקור הזה. אני אתן לך להרגיש את מה שהרגשתי. אז שחיכיתי וגשם זלעפות ירד. אתה לא מתאר לעצמך." קראה אביטל בכעס.
" אפשר לדעת מה כל כך חשוב עכשיו? מה פתאום אתם משוחחים?" שאלה המורה בכעס.