פרק 2 – הלילה של העשרים ואחת בדצמבר

קודם כל ולפני הכל. החלטתי לחלק את הפרקים בצורה אחרת כך שהם יהיו יותר קצרים ונוחים לקריאה בשבילכם.
אני מאוד יעריך אם תגיבו לטוב ולרע, אם תדרגו ותשתפו אנשים. אז יאללה אנשים לא להתבייש.
למי שלא קרא את הפרק הראשון אני ממליץ לקרוא אותו קודם ואז לחזור לפה. אני רוצה להבהיר שזה המשך ישיר לפרק הראשון – רק הכותרת של הפרק השתנתה.
אני רוצה גם להגיד תודה לכל מי שהגיב בפרק הקודם.
ודבר אחרון כמו שאתם רואים השם של הפרק הוא משפט מתוך הפרק עצמו, אז תרגישו חופשיים לכתוב בתגובות מה היה המשפט החזק בברק הזה בשבילכם או מה אתם חושבים שצריך להיות השם של הפרק.
תודה וקריאה מהנה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

דצמבר 2011

עמית אהב את הבקרים האלה. זה היה מסוג הבקרים שבא לך להתעורר אבל לא מספיק בשביל לקום מהמיטה. זה היה בוקר יום שבת של חורף. שמש קרה עלתה אט אט בשמיים ושלחה קרניים חדות כפלדה מבעד לחלון אל חדרו של עמית. קירות החדר היו צבועים בשחור ובאדום – הצבעים האהובים עליו – והחדר היה מקושט בחיילים מפלסטיק ומעץ ובכלי מלחמה שטרם טעמו את טעם המלחמה. בקיר המקביל למיטה עמד שולחן מעץ חום ועליו המחשב החדש שקיבל לכבוד יום הולדתו המתקרב. הוא אהב את המחשב החדש יותר מכל דבר אחר. מעל השולחן היו מדפים ועליהם קוביות אחסון. על המדף התחתון הייתה קופסת זכוכית קטנה ובתוכה אולר ותרמיל של כדור. את הכדור אביו הביא לו לאחר אחד משירותי המילואים בצבא. כשהתגעגע לאביו היה מסתכל על התרמיל ושותק.
את האולר הוא קיבל מסבו.
"אתה הנכד הכי גדול שלי ואני רוצה לתת לך אולר זה." אמר לו יום אחד. הוא סידר את שערותיו הלבנות הארוכות, הוריד את משקפי הקריאה שלו והוציא את האולר מהכיס ושם אותו בידו הפשוטה של עמית
"הוא עזר לי לחיות ביערות במלחמה, ועכשיו אני רוצה שהוא יגן עלייך" אמר בגאווה.
שני הפריטים הללו היו הדברים היקרים ביותר של עמית והוא היה שמר עליהם כמו אמא השומרת על ילדיה.
"אמא" צעק עמית, "את יכולה להכין לי שוקו חם"
צעדים נשמעו חרישית עולים במדרגות. הם התחזקו לאט לאט עד שדמות פתחה את הדלת. היא הייתה יפיפיה. שיער שחור ארוך שהגיע עד מעל למותניים עיניים ירוקות וחיוך מדהים מלא בשניים לבנות. היא הייתה לבושה בקוטנת ורודה מבד משי חלק וקטיפתי שעמית כה אהב לשחק בו.
"שששששש ……" לחשה, "אתה לא רוצה להעיר את עדן"
דווקא אני ממש רוצה חשב לעצמו עמית וחיוך זדוני עלה על שפתיו הדקות.
"מה אתה מחייך שם?" שאלה אימו
"סתם, כלום. נזכרתי במשהו מצחיק" מיהר להשיב
"אז אמרנו שוקו חם מלא קצף?"
"בתוספת מרשמלו אם אפשר ומשלוח לחדר"
אימו חייכה וירדה למטבח להכין את השוקו.
הבוקר נשאר בוקר טיפוסי של יום שבת חורפי רק שעכשיו הוא השתדרג לרמה אחרת לגמרי. לשתות שוקו חם כשאתה עטוף בשמיכת פוך זה הכי טוב חשב לעצמו וריר ניגר בפיו.
שוב נשמעו צעדים עולם במדרגות ואימו נכנסה לחדר שבידה כוס לבנה עם ציור של שועל. אדים עלו מהכוס והביאו עימם ריח מעולם אחר, מזמן אחר.
היא התיישבה לידו והושיטה לו את הספל החמים והוא לגם לגימה קצרה כדי לראות עד כמה חם השוקו החם.
היא הסתכלה עליו במבט ספק דואג ספק אוהב.
"אתה מיוחד ילד שלי" אמרה חרישית.
"הכל בסדר אמא?" שאל
"כן פשוט," דמעה זלגה על לחייה. ספק מעצב ספק מפחד "אני לא מבינה את הזמן עבר, רק אתמול נולדת ועוד כמה ימים תהיה כבר בן תשע."
"הזמן עובר שנהנים," צחק "זוכרת שאת תמיד אמרת לי את זה?"
"כן היא חייכה" ספק אם היה זה אמיתי או מאולץ.
"אתה מיוחד ילד שלי," חזרה ואמרה "אתה רק בן תשע אך אני מרגישה שעבר גדול יותר עומד מאחוריך"
היא השתתקה. עיניה התרוצצו בחדר, סורקות אותו, כאילו זו הפעם הראשונה שהיא נמצאת כאן.
"אני מאוד אוהבת את מה שעשית פה" אמרה. היא שיקרה.
החדר נראה לה זר ואפל כאילו הוא לא שייך לבית, הוא לא שייך לעולם הזה, הוא לא שייך לשום דבר. היא זוכרת ששאלה את מעצבת הפנים אם היא בטוחה שזה מה שהילד שלה רוצה. והמעצבת הנהנה והמשיכה להראות לה את החדר בסימולציה של 360 מעלות על גבי מסך המחשב.
"תודה" אמר וחייך. הוא שיקר. הוא ידע שהיא משקרת לו. אם יש בנאדם אחד שהוא יודע עליו הכל, ושהוא מרגיש שהוא יכול לקרוא אותו כמו ספר פתוח זה אמא שלו.
"אמא," שאל ושתק. שניה, שתיים, שלוש.
היא הסתובבה אליו ורכנה קדימה. עמית לגם לגימה גדולה יותר מהשוקו החם מאוד שכבר החל להתקרר.
"מה עם אבא?" שאל
"אני לא יודעת."
"הוא יחזור ליום ההולדת שלי?
"אני לא יודעת"
מבטו של עמית קרן עצבות וחדר לה לתוך הלב. היא הייתה חייבת לעודד אותו איכשהו. "אבל אני בטוחה שהוא מאוד ישתדל להגיע" אמרה. מבטו של עמית נשאר כפי שהיה והיא ניסתה דבר אחד אחרון.
"אתה יודע מה משמעות השם שלך?" שאלה
"כן," ענה בגאווה "זה אומר חבר"
"אבל האם אי פעם סיפרתי לך למה החלטתי לקרוא לך ככה?"
"לא. אבל את יכולה לספר לי עכשיו?"
"אני לא יודעת" אמרה בשובבות
"נו בבקשה בבקשה בבקשה" עמית התחנן
"טוב, שכנעת אותי" אמרה וחיוך עלה פניה
"אביך תמיד היא בנסיעות ממקום אחד לשני, בתוך הארץ ובחו"ל. אני הייתי בהריון איתך כששלחו אותו ליפן כדי לסגור עסקה עם לקוח גדול וחשוב מאוד. הוא התחנן בפניהם שישלחו משהו אחר אך רק עליו הם סמכו. כזה הוא אבא שלך. אז יום אחרי שהוא נסע הרגשתי שאני חייבת ללדת. זה היה מאוד לא צפוי כי הרופאים אמרו שיש עוד זמן, אך הם טעו ובאותו הלילה ילדתי אותך. הלילה של העשרים ואחת בדצמבר. בעת הלידה הרגשתי בודדה כל – כך, לא היה מי שיחזיק לי את היד, לא היה מי שיגיד לי להירגע, לא היה משהו שיסתכל איתי על הפלא שיצא ממני, יחייך בגאווה ויגיד שזה הפלא הקטן שלנו ואז ינשק אותי על מצחי ויגיד לי שהצלחנו." קולה רעד והיא החלה לבכות. היא השתתקה. שניה, שתיים, שלוש, ארבע, חמש. היא נגבה את הדמעות והמשיכה.
"כל מה שהייתי צריכה בלילה הזה זה את החבר הכי טוב שלי שיעמוד לצידי והוא פשוט לא היה שם. וידעתי, ידעתי שזה יהיה השם שלך לעולמי עד, שכל עוד שאתה תהיה פה איתי אני לא יהיה לבד."
היא רכנה קדימה, נשקה על מצחו והלכה משם בעודה מוחה את הדמעות. היא ידעה, היא ידעה שזה לא הסיפור המלא, שהחלק המוזר הגיעה רק אחרי הלידה, החלק שאף רופא בעולם לא יכל להסביר לה איך זה קרה והיא הרגישה היא עדיין לא מוכנה לספר לו, עד כמה הוא מיוחד, או שונה – תלוי איך מסתכלים על זה.
עמית נשאר שם בחדר, לבד, המום מהסיפור. הוא שתק ובהה באוויר. שניה, שתיים, שלוש, ארבע, חמש. הוא יצא מזה כאשר ציפור התעופפה מחוץ לחלון ותפסה את תשומת ליבו.
הוא הניח את את הכוס על הרצפה. כבר לא היה לו תיאבון, או חשק ורצון לעשות משהו. הוא יצא מהמיטה, נעל את נעלי הבית החומות עם ראש האריה והרעמה הגדולה שליטפה את שוק רגלו, והלך לשירותים. כשחזר לחדרו הוא חלץ את נעלי הבית, התיישב במיטה ולאחר מכן נשכב, התכסה בשמיכה וחזר לישון. הוא קיווה שהוא יירדם להרבה זמן.