פרק 3 חלק ג' My novel with Music

"הו.." הוצאתי אנחה של רוגע והתיישבתי על אחד מהספסלים של שדה התעופה, בזמן שאמא ובראיין צעדו לכיוון הקבלה. איזה יום עמוס! כל היום התרוצצתי בין בניני לוס אנג'לס חתמתי לפחות על עשרה מסמכים ופגשתי כעשרים אנשים שונים..וזה רק בוקר..
הוצאתי ספר מהתיק, אין כמו תרבות לכל הבלגאן הזה.

"..היא יצאה אל המדרגות עם השמיכה, הבובה והחזירון מפרווה וישבה ליד אביה. היא נהנתה מהבושם של מי הגילוח ומהאופן שבו התלבש, לעומת הגברים האחרים שישבו בגופיות לבנות ומכנסי בית פשוטים.. הוא היה לבוש בחליפה שחורה ונעלי עור חומות.
בזמן שהיא מספרת סיפור לבובה שנרדמה בקלות החזירון התקשה להירדם..אז היא החלה לשיר לו בקולה הדקיק והעדין שגרם לזוג ממול לחייך באהבה אליה, אך כשהיא הרימה את מבטה אל אביה הוא לא הסתכל, רק בהה אל מעבר המעקה 'לילה טוב ילדה' הוא אמר והלך אל המכונית שהגיעה לאסוף אותו, הוא אף פעם לא הספיק לשמוע את סוף השיר.
אם הזוג ממול מחבב אותה, למה הוא לא יכול?…"

סגרתי את הספר, אני שונאת את ההזדהות שאני מרגישה עם הילדה, עם הערצתה אל אביה, בתחילת הספר היא מספרת שהוא נעלם לאחר שהוריה התגרשו, היא תמיד תוהה היכן הוא נמצא, והיא אפילו יוצאת למסע כדי למצוא אותו. אני לא יכולה לעשות את זה, לצאת למסע, לחקור ולחפש.. אני לא כמוה, בסוף הספר 'איחוד אב וביתו'. אני יודעת לאן הוא 'נעלם' אל מעמקי האדמה קבור בין חול, ונשמתו למעלה במרומים.

"את מוכנה?" בראיין הגיש לי את כרטיס הטיסה וזירז אותי לעלות אל המטוס.
זאת בין אחת מהפעמים היחידות שלי על מטוס, ושוב ישבנו במחלקה הפרטית.
"אה, אמא..בראיין, זאת השורה שלנו" אמרתי לאחר שראיתי שהם פספסו את השורה הנכונה שכתובה על הכרטיס שלי. "אמ.." בראיין הסתובב לכיווני "אנחנו לא יושבים ביחד, אני צריך לשבת בהמשך המטוס כיוון שאצטרך לערוך שיחות טלפון ולטפל במסמכים, ואמא שלך צריכה לעזור לי בקשר לבית החדש" טוב, זה נראה תירוץ מספק.. בראיין תפח על גבי והתקדם לכיוון מקומו במטוס. "ואני אמורה לשבת לבד?" השתפנתי, היי אמא, את אמרת בעצמך שלוס אנג'לס היא לא מקום בטוח, ואת מוכנה להשאיר אותי לשבת ליד אנשים שאני לא מכירה? לבדי..
"תראי," היא אמרה "לא ישעמם ל אני מבטיחה.. יש שלושה מקומות בשורה, כך שתוכלי למצוא אנשים לשוחח איתם. בכל זאת.. הטיסה היא רק כשעתיים" היא נשקה על מצחי לאחר שסיימה והסתלקה למקומה.
התיישבתי על הכיסא שלי, מספר שתיים, ליד איש עם חליפה בצבע אפור כהה ועניבה שחורה, הוא ענד שעון מוזהב ושערו השחור היה משוח לאחור, בדרך כלל הייתי חושבת שבג'ל אבל במקרה שלו זה נראה כמו איזה שמן יוקרתי אך זול.. טוב,אני לא מתכוונת לפתח איתו שיחה.
הבטתי בשאר המקומות במטוס וכל האנשים היו נראים מסוגננים כמו האיש שלידי ואני לא אתפלא אם יתיישב לידי עוד אחד כזה. בבקשה שאף אחד לא יתיישב לידי.. התחננתי לעצמי.
הבטתי בשעון הגדול שממוקם מעל הכניסה למחלקה, עוד כמה דקות המטוס ממריא ואף אחד עוד לא התיישב לידי, שמחתי. הוצאתי את הספר והמשכתי לקרוא "..בערב-" הקריאה המאושרת שלי נקטעה על ידי קריאת אנחה וצניחה של אדם על הכיסא שלידי, אני והמזל הגדול שלי!
גיחכתי בגרוני והמשכתי לקרוא את אותה המילה 'בערב' כמה פעמים כיוון שלאדון שהתיישב לידי היה קשה למצוא תנוחה נוחה לשבת בה.
"אוח'.." הוא אמר בכעס ונעצר.
הוא היה נראה מוטרד, אבל מי אני שאתערב.
"…בערב-" שוב, קריאתי נקטעה על ידי הזר, אך הפעם הוא דיבר "את קוראת?" הוא שאל,
לא אני משחקת טניס!
"כן.." עניתי בנימוס וחייכתי חיוך מזויף.
"אכפת לך אם אני אקרא איתך?" הרמתי את ראשי במבט מזלזל לראות מי הפדופיל שמתחיל איתי, ולהפתעתי נדהמתי לגלות נער ממולי.
שערו היה חום ועיניו נטו לצבע חום אדמדם, בדיוק כמו שלי. זה צבע העיניים האהוב עליי.
פניו היו נראות כה חלקות ורכות ושפתיו היו אדמדמות, אפיו היה סולד והוא היה לבוש בסגנון עכשווי. פעימה חזקה ומהירה נגרמה ללא שליטתי.
"פשוט.. האייפוד שלי התחרפן.." הוא ציחקק מבויש "את יודעת, נעים לראות פה מישהי בגיל שלי, בדרך כלל טסים כאן רק.." הוא אמר והצביע על שאר הנוסעים.
צחקתי.. הוא נחמד יותר משחשבתי שיהיה, נער לא אמור לטוס במקלחה הזאת, ואם הוא כבר נוסע, זה אומר שיש לו כסף, שיש לאבא שלו כסף.. חשבתי שהוא יהיה קצת יותר שחצן.
"בכל מקרה, אני יכול לקרוא איתך?" הוא המשיך לבסוף בחיוך קטן
"אני לא חושבת שזה יעניין אותך" אולי הוא נחמד, אבל זה כבר ספר ל'פשוטי העם'.
"תנסי אותי" הוא אמר וקרץ לכיווני, מה שגרם לאודם על לחיי, הורדתי את ראשי והנחתי את הספר בנינו, הוא התקרב ונצמד אליי, יכולתי להרגיש את נשימותיו החמות על עורפי.

"..בערב חג המולד אחרי שהאורחים עזבו, היא חיכתה עד שעה מאוחרת בלילה ליד החלון משום שלפעמים הוא היה נוטה לאחר..'הוא לא יבוא נכון?' אמא נכנסה לחדרה וחיבקה אותה 'אני לא חושבת' היא הרימה את ראשה אל אמה 'למה? למה הוא לא בא?' אמא לא היססה וענתה בכנות 'ניק ואני לא נגור יחד יותר, מתוקה' היא אמרה 'אבל למה?' היא אמרה כשהיא לא יכולה לעצור את הדמעות הגדולות והכבדות, אמה לא ענתה רק חיבקה אותה וניסתה להיאבק באגרופיה של ביתה הכועסת והכאובה.."

שוב, הזדהות עם הילדה, התמונה שעלתה בראשי.. בתור ילדה קטנה יושבת מול הדלת, לבושה בשמלה ורודה, עם סנדלים שחורות מבריקות וסרט לבן בשערי המתולתל, חיכיתי שעות שהוא יבוא.. אבל הוא אף פעם לא בא.
הנער התיישר והפסיק לקרוא עיניו כמעט נעצמו וראשו היה שעון לאחור על ראש הכיסא.
"ניסיתי.." אמרתי מנסה לא להתגרות
"זה לא זה.." הוא הגיב בשקט והניח את ידו על מצחו
"אתה לא מבין.." איזה סיבה יש לו להבין.. אני בטוחה שהחיים שלו מושלמים!
"אני כן" הוא העביר מבט חטוף על פניי
"מה?" שאלתי, אולי, הוא הבין על מה מדובר אבל הוא לא מבין באמת איך זה מרגיש כשאין לך אבא. אני בטוחה בזה.
"חג המולד" הוא אמר כמתחיל לספר סיפור והקשבתי "היה הזמן שאמא סיפרה לי שאבא לא יבוא לבקר יותר, הייתי בן עשר"
"לבקר?" שאלתי בתמימות
הוא רכן את גבו קדימה "כן.. הוא עזב כשהייתי קטן מאוד, אבל הוא תמיד היה מבקר.. עד חג המולד ההוא"
"אני מצטערת.." זה בטח קשה, אבא שלו כנראה בחר לא לבוא יותר.. אולי הוא מבין את הסיפור אפילו יותר טוב ממני, הידיעה שאבא שלך אי שם..
"אז מה הסיפור שלך?" הוא שאל והטה את ראשו
"סליחה?" שאלתי
"איך את 'מבינה' את הסיפור?" הוא הסביר, כאילו ידע שאני מסתירה משהו
"אה..טוב, אני מבינה אותו בצורה שונה, של.. קנאה" הגבתי
"מזאת אומרת?" הוא תהה
"אבא שלי נפטר כשהייתי קטנה" אמרתי בפשטות. אני ממש לא מתכוונת להראות לזר שאפילו את שמו אני לא יודעת, רגש שלי. בטח שלא לבכות לידו.
"הו.. זה עצוב" הוא אמר נבוך
"כן..אבל לומדים לחיות עם זה" חייכתי בשקריות
"מותר לי לשאול איך?" הוא ויכולתי לראות שהוא מסתיר כוונה מאחורי השאלה..
התכוונתי לענות, אבל אז המטוס רעד כיוון שנכנס ל'כיס אוויר' קטן, התיק שלי נפל על הרצפה והמחברת יצאה ממנו, המחברת של האיש שהתחלף איתי בשלי.
"תני לי לעזור לך" הוא אמר וניגש אל התיק.
"מה זה?" הוא שאל בבלבול והרים את המחברת
"זה כלום" אני לא צריכה שאנשים יראו את המחברת של האיש ההוא ואני גם לא צריכה שאנשים ישאלו למה אני כותבת.. הושטתי את ידי בכדי להחזיר את המחברת לידי אך הזר הזיז את ידי בכעס
"מאיפה השגת את זה?!" לרגע זה היה נראה כאילו הוא פתח את כל הכעסים מתחילת הטיסה
"מזאת אומרת מאיפה?" ניסיתי לקחת את המחברת בחזרה שוב ושוב אך הוא תפס אותי חזק בזרועותיו ועצר כל פעולה שלי "את יודעת כמה צרות את גרמת?!" הוא אמר בלחישה צעקנית
"מה? איך אתה יכול להאשים אותי בצרות שלך?!" דיברתי בקול וכמה מהאנשים הסתובבו כדי לבקש שקט. "זאת המחברת שלי" הוא אמר בצורה שלווה מידי והניח לאגרופי החלשים, חיוך קטן הועלה על שפתיו "אבל.. אני איבדתי את.." עצרתי את עצמי, למראה ידו שהושטה אלי ללחיצת הכרות
"אני ג'ייסון" הוא חייך חיוך שחשף את שיניו הלבנות והבטתי עמוק אל תוך עיניו "ואני מניח שזה שייך לך" הוא הוציא מחברת זהה מתיקו "נכון..קמיל?" מבטו נהפך לערמומי.
זכרתי שאני תמיד רושמת את שמי בעמוד הראשון של מחברת.

-ג'ייסון-
-שלושה ימים לפני כן-

"היו לך שלושה ימים, ובזבזת יומיים, יש לך עד מחר!" הוא אמר הוא אמר ברצינות
"אבל סקוטר!" התחננתי
"שום סקוטר! אני רוצה את השיר עד מחר!" אוף, הוא כל כך 'עסקי'!
"בסדר.." רטנתי
"אני בטוח שבסוף יצא לנו סינגל חדש" הוא קרץ לי וצחקתי "אני אראה אותך במלון ג'ייסון" הוא חייך

אני אוהב את סקוטר, הוא כמו האח הגדול שלי, ככה אני מעדיף אותו אבל כשהוא מנסה למלא את החלל הריק במקום האבהי בחיי, אני כמעט ולא יכול לסבול אותו. אבל היי.. הוא האמרגן שלי. ואני צריך לדעת איך להסתדר איתו.

בחיי שאני חייב לסיים עם השיר הזה ! אבל אין לי בכלל רעיון. אפילו לא קטן..
פשוט אכתוב מילים אולי זה יעבוד.
הוצאתי את המחברת מהתיק וכתבתי מילים
'בניין', 'רחוב', 'שדרה', 'חוסר ריכוז', 'ילדה', 'יופי', 'קסם', 'מהופנט'..
לא יכולתי להסיר את עיני מהיופי שלה.. היא כתבה במחברת. פ'שש.. חכמה..
באמת שלא יכולתי להסיר את עיני ממנה כיוון שהמקום הבא שעיני היו נעוצות בו היה המדרכה..
"אני מצטער" מיהרתי להגיב והושטתי את ידי לכיוונה.
"על מה? אני זאת שלא ראתה לאן היא הולכת היא אמרה והסתכלה על המדרכה, הסתכלתי גם אני והיו מונחות שם שתי מחברות זהות.
"אני-" ניסיתי להגיד משהו, אך נקטעתי בשל צליל סמס נדוש, זה היה סקוטר
'אני מזכיר לך, מחר' תודה רבה סקוטר..
אני בכל מקרה לא יכול להתעסק עם השטויות האלה עכשיו. פשוט הרמתי את המחברת שהייתה יותר קרובה אלי והלכתי. קצת גס רוח, אבל למי אכפת.

תקראו לי מלודי(מנגינה) call me melody
"אני רוצה לשיר
אני רוצה להאמין
אני רוצה להרגיש
אני חייבת להגיד ולהישמע
כי הרגשתי ילדה כל כך חולמנית
שחולמת על הזמן שלי
להראות להם מה אני יכולה
שאני על הבמה הגדולה
כן, אני הכוכב הזוהר

I want to sing
I want to believe
I want to feel
I've got to say
and to be heard
I was\felt so dreamy girl
who dreamed about my time
to show them what I've got
when I'm on the big stag
Yes, I'm the shiny star "

זאת לא המחברת שלי..אוי בחיי שהגורל אוהב להתנקם בי!
היי, הילדה הזאת יודעת לחלום ולכתוב.. אני מאוד מקווה שגם לשיר.
סיקרן אותי לדעת את המשך השיר, סיקרן אותי לפגוש אותה. אבל אם אספר לסקוטר הוא יתעצבן וידחה את הרעיון.
"כשאתה כוכב הפופ הכי גדול יש לך דברים חשובים יותר לעשות מאשר לרדוף אחרי בנות" מילמלתי את השורה שהוא ממשיך להטיף בי.

כבר לילה, לילדה המיסטורית קוראים קמיל. ומסתבר שהמחברת הזאת היא לא רק לשירים, יש כאן המון מכתבים ל..'אבא'. כתוב כאן שהוא נפטר ממחלה סופנית.
קראתי את המכתבים שלה שהיא מספרת על חייה בישראל, לפעמים רציתי לבכות. ולפעמים פשוט צחקתי כמו מטורף..

"מזאת אומרת אין לך שיר?!" סקוטר צעק
"אמרתי לך איבדתי את המחברת!" התגוננתי
"אז תמצא אותה! ג'ייסון, אתה יודע שאני אוהב אותך, אבל יש לך שעה להביא לי שיר חדש"
"אחרת?" שאלתי משנן
"אני אפילו לא רוצה להגיד את זה, יש לך חצי שעה. תתחיל לעבוד! מחר בבוקר חוזרים הביתה לאטלנטה" הוא אמר ונעלם
נכנסתי אל החדר של המלון, וצנחתי על המיטה מול דף ריק ועט. מאיפה אני אמור להביא רעיון לשיר 'גאוני'? הסתכלתי על המחברת של קמיל שהייתה לידי.. זהו זה!

Mystery girl

Just stepping on L.A street
while I met my mystery dream
her hair so soft
and her eyes so shine
she such a pretty girl
she's my mystery girl

I don't know her at all
but she took my heart and gone
sense I met her
all my thoughts are on her
who can she be?
and what is behind her mask?
I don’t know about you pass
but you future is with me baby

I asked all around
if they saw an angel
walk about
I don’t even know your name
but I want you tonight
I'll play your favorite song
If you'll tell me
I gauss my heart is feeling love

I don't know her at all
but she took my heart and gone
sense I met her
all my thoughts are on her
who can she be?
and what is behind her mask?
I don’t know about you pass
but you future is with me baby

Her body looks so good
Her eyes so dark
And I can't see her face
She just walked away
You're such a mysterious
You’re my mystery girl

I don’t know about your pass
But your future us with me girl

הנחתי את הדף על גב השולחן מול סקוטר, הוא קרא את השורות במהירות וראיתי איך חיוכו נמתח "זה מעולה!" הוא קרא "אתה כתבת את זה עכשיו? לבד?" הוא שאל בחשד
"גם אני יכול להיות כישרוני" צחקתי "אבל אני לא רוצה לפרסם את השיר"
"אז תכתוב אחד חדש, נשארה לך רבע שעה" הוא חזר להיות רציני
"נו באמת סקוטר..ביקשת ממני לכתוב שיר הנה כתבתי!" התלוננתי ביאוש
"ביקשתי ממך סינגל, שיר לפרסום,ג'ייסון. אני לא מבין למה אתה לא רוצה לפרסם את השיר הזה, הוא טוב" הוא שאל וקרא שוב את השורות
"הוא מפורט מדי" הגבתי, רציתי שהילדה המסתורית תישאר מסתורית. עד שאני אכיר אותך לפחות.
"מחר בבוקר הטיסה ואין לך שיר, אתה יודע מה אמא שלך היית אומרת אם היא הייתה כאן.."
סקוטר אמר ולגם מכוס הקפה שלו "אבל היא לא כאן, היא בניו-יורק לעוד חודש" הזכרתי לו.
אני אוהב את סקוטר אבל זה כל כך מכעיס אותי להיות באחריותו ולעשות כל מה שהוא אומר לי. הכל.

"מי יודע אולי בטיסה תקבל השראה" סקוטר לעג לי
"לא יכולת להסתפק בטיסה נעימה ג'ייסון,תיזהר?" התחצפתי
"ג'ייסון" הוא רטן "הרי אתה זה שאמר שהוא לא ילד בן חמש לא?"
כעסתי, אני צריך לכתוב שיר ואני חסר רעיונות,אני רב עם סקוטר כל חמש דקות ואמא מבלה בניו-יורק, אני ממש מאושר.
אתמול סקוטר ואני רבנו, הוא מגיע בטיסת צהריים ואני טס לבדי בבוקר.

"אני ג'ייסון ואני מניח שזה שיך לך, נכון..קמיל?" הילדה המסטורית.. יש לי יותר משיר אחד לכתוב.. אני חושב שלראשון אני אקרא, 'את הרבה יותר יפה במציאות'.
אוי על מה אני מדבר בכלל.