פרק 5 – גם אם ירד גשם

קודם כל ולפני הכל,
אני רק רוצה להזכיר שזה פרק מס' 5 לכן אם זו פעם ראשנה שלך תקרא קודם את הפרקים הקודמים ורק אז תחזור לפה. אני רוצה להבהיר שזה המשך ישיר של הפרקים הקודמים.
אני רוצה שתגיבו לטוב ולרע, דרגו, שתפו, שאלו שאלות קיצר תעשו מה שבאלכם.
ודבר אחרון כמו שאתם רואים השם של הפרק הוא משפט מתוך הפרק עצמו, אז תרגישו חופשיים לכתוב בתגובות מה היה המשפט החזק בפרק הזה בשבילכם או מה אתם חושבים שצריך להיות השם של הפרק. ויאללה תעוררו דיונים :)
חשוב מאוד: כמו שאולי הבנתם הסיפור מאוד מורכב ולכן החלטתי שכל 5 פרקים אני יעשה פרק תקציר אז תקראו גם אותו כדי להיזכר ולהבין יותר.
תודה וקריאה נעימה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

דצמבר 2011

הכיתה הייתה המומה. כל פיות התלמידים היו פעורים, לסתותיהם שמוטות, כמעט מגיעות לרצפה. אפילו חגית שפשפה את עיניה כדי לראות אם זה באמת קרה או שמא זה היה חלום.
לפתע לילה פרצה בצחוק גדול. "אתם צריכים לראות את הפרצופים שלכם" אמרה והחלה להתגלגל על הרצפה.
הכיתה עדיין הייתה המומה, הלסתות עדיין היו שמוטות, המחנכת עדיין שפשפה את עיניה וחוץ מצחוקה המתגלגל ורקיעות רגליה של לילה לא נשמע ציוץ.
לילה נעמדה וראתה שכולם עדיין המומים.
"אתם לא מבינים?," שאלה "זאת הייתה בדיחה, לשבור את הקרח."
אז הקרח לא נשבר כי הילדים לא הבינו מה היא רוצה מהם. רק גלית ניסתה להציל את המצב ופרצה בצחוק מאולץ.
"אז בכל מקרה," המשיכה לילה "קוראים לי לילה ואני לא הסיוט של אף אחד."
נראה כי רק עכשיו הילדים הבינו וקריאות אנחה רבות הציפו את הכיתה.
"אז רק היום עברנו לפה ואני מחכה כבר להתחיל ללמוד ולרכוש חברים חדשים וזהו."
גלית אמרה לה תודה רבה ושלחה אותה לשבת ליד עמית, לא לפני שהזכירה לו את מנהג בית הספר, שכאשר תלמיד חדש מגיע שותפו לשולחן מראה לו את בית הספר.
לעזאזל חשב עמית, אז עכשיו אני גם אצטרך לטייל עם המשוגעת הזאת ברחבי בית ספר, איכס!
לילה התיישבה לידו וחיכה חיוך רחב ובוהק. עמית מיהר לשרטט קו אנכי המחלק את השולחן לשניים. לילה נראתה פגועה.
"אני לא נושכת, אתה יודע." אמרה וניסתה להראות חברותית ככל שניתן.
"אני מצטער פשוט, אני לא בקטע של להיות חבר שלך."
"לא צריך!, הפסד שלך!" היא הסיתה את מבטה, שלבה ידיים ושתקה.
לאחר השיעור עמית יצא למבואה כדי לשאוף קצת אוויר. הוא התיישב על הספסל הצמוד לקיר הבטון הלבן והסתכל על הילדים, הולכים, מדברים, צוחקים. הוא הסתכל החוצה לחצר וראה את העלים נעים בעצבנות כשהגשם פוגע בהם, כאילו מנסים למצוא מקום מסתור מטיפות המים הכואבות. לילה התיישבה לידו ונגעה במרפקו. הוא הופתע והסתובב בבהלה. יופי, עוד פעם היא חשב לעצמו.
"אז אתה מראה לי את בית הספר?" שאלה לילה
"עכשיו?," עמית השיב בהתפלאות "את רואה שיורד גשם בחוץ נכון?"
"כן?. אז?."
"אז יורד גשם בחוץ!" הוא צעק
היא הופתעה מהתגובה. היא הסתכלה עליו בעינה הכחולות הגדולות כלא מאמינה. הוא שם לב לכך, ולמרות שחשב שהיא הבנאדם המוזר ביותר ביקום הוא לא רצה להעציב אותה.
"לא התכוונתי לצעוק," לחש "חוץ מזה שיש רק חמש דקות הפסקה, זה לא מספיק זמן"
"טוב." אמרה והשמיטה את מבטה
"אני יגיד לך מה, מחר בהפסקה הגדולה אני יעשה לך סיור בבית הספר סבבה?"
"גם אם ירד גשם?"
"גם אם ירד גשם" עמית השיב בחיוך קטן.
לילה הסתכלה עליו במבט של ניצחון וניצוץ בעיניים, והלכה בחזרה לכיתה.