צדדים – פרק 24

****

רועי הביט בדלת של חדרו ונעה קיפצה בכל מקום.
"למה לא דיברת איתה?"
"כי שרית הייתה שם"
"אבל…"
"נעה!" הוא צעק "בחייך"
היא נאנחה אבל מיד חזרה לקפץ "אולי תדבר איתה מחר?"
"מחר אני…."
"לא עושה כלום!" קראה נעה "מעולה!"
"מה את כבר…."
"נצא לפגישה כפולה" נעה קראה בשמחה "אני ומתן, אתה ודניאלה"
"אבל…"
"אתה מאשר!" קראה "יופי!"
"נעה חכי אני…"
נעה טרקה את הדלת. 'מה הלך כאן לעזאזל?' שאל רועי את עצמו
"אני חייב לדבר עם דניאלה לפני שנעה תעשה משהו לא טוב" הוא אמר לעצמו, השעה הייתה בסביבות אחת עשרה בלילה, הוא התכוון ללכת לישון כששמע את ציפצוף הפלאפון שלו. 'על מה נעה מדברת?' כתבה דניאלה
"אוי ואבוי" הוא נאנח, איך הוא מסביר את המצב הזה?
'ניפגש מחר בבוקר לקפה' הוא כתב 'אני אסביר הכל'
'נתראה, לילה טוב' כתבה דניאלה בתגובה
רועי נשכב על המיטה, מה עוד אחותו מתכננת? ומה הוא יגיד לדניאלה?
"לילה טוב" הוא שמע את נעה צועקת וצוחקת מאחוריי הדלת
"אני לא אשכח לך את זה!" הוא קרא
"מה שתגיד" היא אמרה "אתה עוד תודה לי בסוף"
רועי עצם עיניים, לא לקח לו הרבה זמן להירדם.

****
מתן הביט באס אמ אס שקיבל מנעה 'אתה ער?' כתבה
לרגע הוא התפתה לענות ולכתוב 'לא אני ישן' ולהצחיק אותה אבל הוא דחה מהר את הרעיון, הוא יתעלם, בסוף היא תלך לישון. הוא עוד לא מוכן לספר לה.
למה ההורים שלו לא אמרו לו קודם? הרי נשארו שלושה ימים לסיום החופש הגדול, הם יכלו לומר לפני! לנסוע לשלוש שנים שליחות בחו"ל? מה הוא יעשה, או מה יאמר לנעה? האם יעז לשבור את ליבה?
הוא הביט במסך שלו עוד כמה דקות ואז עזב אותו ונשכב במיטה "למה אני?" שאל שוב
ואז עצם עיניים, הוא פקח אותם אחרי שנייה כשהפלאפון של רטט 'למה אתה לא עונה?' כתבה דניאלה, יופי. בסוף היא עוד תחשוב שהוא רוצה להיפרד ממנה.
והוא לא רוצה, אבל הוא חייב.
איך הוא יגיד לה? הוא כיבה את הפלאפון ודחף אותו עמוק במגירה.
הוא יתחבא במשך היומיים הבאים, ביום האחרון יספר לנעה, הוא רק מקווה שלא יהיה מאוחר מדי כמו שכמעט קרה עם שירה.
הוא בהה בתקרה עוד כמה דקות וכשהרגיש שהעייפות משתלטת עליו, עצם את עיניו וכיבה את האור.
"בבקשה תביני" הוא מלמל, שנייה לפני שנרדם.

****
שירה התעוררה בלילה ולא הצליחה לחזור לישון. היא בהתה בקיר כשהיא יושבת על המיטה. מחר אמא שלה תיקח אותה לפנימייה שקוראים לה 'אחווה' כדי שתכיר אותה לפני השנה הבאה.
היא לא תסתדר שם, היא יודעת את זה. היא תכיר אנשים שונים ואולי יהיו לה חברים, זה כן.
אבל היא תתגעגע למורים של בית הספר ולחברים, ולקניון ובעיקר למקום הזה שנקרא 'בית'.
היא חשבה על האנשים שהיא תפגוש, ועל המורים, ועל הנערה שתחלוק איתה חדר במשך שנה תמימה.
היא חשבה כמה היא תתגעגע לכל החברים ולאימה, ואפילו לאביה שרק הכירה.
חבל שהתוכנית להחזרת הוריה נהרסה, אבל לפחות היא זכתה בחברים שלה בחזרה.
שירה חשבה על כל אלה עוד כמה דקות ואז קיבלה אס-אמ-אס. מוזר.
למה שמישהו ישלח לה אס-אמ-אס באמצע הלילה? היא בדקה את הפלאפון שלה.
'לכי לישון, מחר יש לנו יום ארוך. נ.ב. כבי את האור'
שירה הביטה מבעד לדלת, היא ראתה שאימה מסתכלת עליה במבט מחייך.
"בסדר" היא צחקה כשראתה את פרצופה הרציני של אימה.
היא נשכבה במיטה וכיבתה את האור, דקה אחרי זה היא נרדמה.