צדדים – פרק 35

"מה השעה?" שאלה שירה
"8" טל השיבה
"את קוראת ספרים?" שאלה שירה
"בטח" טל השיבה "הרבה, למה?"
"יש לי פה כמה ספרים" חייכה אליה שירה "רוצה לנסות אחד?"
"בטח" היא צחקה "למה לא?"
שירה פתחה את המזוודה שלה והוציאה משם שלושה ספרים
"מה בא לך?" שאלה אותה שירה
"מה יש לך?" טל השיבה. שירה התחילה לפרט על שלושת הספרים ופתאום משהו אחר צד את מבטה. מתנה עטופה בנייר עטיפה בצבע זהב ונקודות לבנות.
"מה זה?" שאלה טל
"לא יודעת" אמרה שירה. 'זאת המתנה של דניאלה ורועי' אמרה לעצמה
"מתנה מההורים?" שאלה טל
"מתנה" אמרה שירה "אבל מחברים טובים"
"ממי זה?" שאלה "את פותחת את זה?"
"מרועי ודניאלה החברים הכי טובים שלי" חייכה שירה "את רוצה שאני אפתח?" טל הנהנה בראשה והביטה במעטפה היפה. "בסדר" צחקה שירה ופתחה בזהירות את העטיפה
בפנים היתה מונחת תמונה ממוסגרת שאפשר לשים על שולחן או שידה והיו שם שלושה ילדים, רועי, דניאלה ושירה. זאת הייתה תמונה שאמא של דניאלה צילמה במסיבת הסליחה של שירה לרועי ודניאלה. המסגרת הייתה בצבע כחול-עמוק כמו ששירה אוהבת והיה עליה פרפר מכסף יפהפייה. "זה מקסים" חייכה שירה
"זה באמת נהדר" טל השתתפה "אלה רועי ודניאלה נכון?"
"כן" אמרה שירה "אלו הם"
"שירה" טל הביטה בה "למה באת לפה? מה היה חסר לך שם? כלומר.. אני לא רוצה להישמע מגעילה…"
"לא, זה בסדר, לי..". שירה חשבה לרגע "חסר? כלום" היא הביטה בתמונה ושתקה.
"שירה?" היא שאלה "את בסדר?"
"אני בסדר גמור" אמרה שירה וניגבה דמעה מעיניה "את יכולה ללכת להתקלח זה בסדר"
היא לקחה את המגבת והבגדים שלה ונכנסה למקלחת.
"מה זה?" שירה שאלה את עצמה. פתק היה דבוק מאחורי המסגרת המעוצבת, היא לקחה את הפתק בעדינות וקראה:
"שירה היקרה,
לפעמים אתה רוצה לומר למישהו משהו אבל לא מספיק, אתה רוצה לעצור את הזמן אבל זה בלתי אפשרי, גם להתגעגע זה בלתי נמנע.
נחשוב עליך המון, תמיד איתך.
רועי ודניאלה"
שירה בחנה שוב ושוב את הפתק, 'גם אני מתגעגעת' רצתה לומר 'גם אני חושבת עליכם, וגם אני תמיד אחשוב עליכם'. היא פרצה בבכי שקט "למה עזבתי?" מלמלה לעצמה
"שירה?" טל הביטה בה, שירה מיהרה למחות את הדמעות "הכל בסדר? את בוכה?"
"לא, לא" אמרה שירה "אני? בוכה?" היא חייכה חיוך מאולץ.
"שירה" טל חיבקה אותה "את מתגעגעת אל החברים שלך, נכון?"
"כן" שירה השיבה "הם החברים הכי טובים שלי"
"די, די" היא אמרה "אל תבכי" היא הביטה בשירה.
שירה קמה ממקומה והלכה אל השירותים, היא שטפה את פניה ואז חזרה אל טל וסיפרה לה את כל מה שקרה בשנה שעברה, פתאום היא בדקה את השעון שלה. "השעה 10" ציינה
"אז מה?" טל שאלה את שירה
"ב-10 אין כיבוי אורות?" השיבה בחיוך
"נראה לי" טל משכה בכתפיה "יהושע אמר שהוא עושה בדיקה"
פתאום שמענו את קולו של יהושע בחדר שלידנו, חדר 21.
"מהר" לחשה שירה
שתי הבנות לבשו מהר את הפיג'מה שלהן. שירה לבשה את הכותונת שאמא שלה קנתה לה וטל לבשה מכנס קצר וגופיית סבא "כנסי למיטה" לחשה שירה "תעמידי פנים שאת ישנה"
רגע אחרי ששירה גמרה לדבר נשמעה דפיקה קלה על הדלת.
"מי זה?" שאלה שירה בקול מנומנם
"יהושע" הוא אמר "אתן יכולות לפתוח?"
"רק רגע" אמרה שירה ופתחה את הדלת. טל העמידה פנים מצוין. "כן המנהל?" שאלה
"הלכתן לישון, כן?" הוא שאל ובחן אותה במבטו
"כן" שירה חייכה והצביעה על טל "היא נרדמה לפני 10 דקות בערך"
"טוב מאד" הוא אמר "את שירה רוזן נכון? את מכיתה ז'4"
"כן" היא אמרה "איך אתה זוכר את השם שלי?"
"דורון העביר לי שלושה שמות של תלמידים מצטיינים מהכיתות שלו" הוא חייך "ברוכה הבאה, ו…לילה טוב" הוא הסתובב ויצא מהחדר
אחרי 2 דקות כשנעלם להמשך המסדרון שירה טלטלה את טל. "קומי!" קראה
"מה?" טל שאלה
"נרדמת?" השיבה שירה "סליחה, לא התכוונתי, אם את רוצה לישון…"
"למה?" היא שאלה "היה לך רעיון יותר טוב?"
"בטח, אנחנו הולכות לעשות ביקור פתע" שירה חייכה בעורמה וצחקה את הצחוק המרושע שלה ושל רועי.
"את טיפ-טיפה מפחידה אותי" טל הביטה בה וחייכה
"מה?" שאלה שירה, מופתעת "את לא עושה את זה מתי שיש לך תוכנית?"
"לא" היא השיבה קצרות
"טוב!" אמרה שירה נכנעת "לא צריך, בואי נזוז כבר"
ועם הפיג'מות ועם נעלי הבית שלהן הן יצאו מהחדר. "אם יתפסו אותנו.." התחילה טל
"לא יתפסו אף אחד" שירה הרגיעה אותה הן ירדו במדרגות בשקט ועברו על פני ילדה שחייכה אליהם בצחוק.
"חדר 12, היר וי קאם" צחקה שירה כשנעמדו מול הדלת
"וואטאבר" טל צחקה בחזרה.
וביחד, הן דפקו על דלת החדר.