צדדים – פרק 37

היומיים הבאים עברו על שירה באופן די מוצלח, היא הכירה מהר מאד את המורים והתלמידים ואפילו התחילה לחבב כמה מהם יצא לה להכיר את שושי הטבחית שגם אחראית על המטבח. כנראה שלישון עם כל אותם אנשים תחת אותם קורות גג משנה את היחס שלך כלפיהם. אפילו יוני הוריד פרופיל והתחיל להיות קצת יותר נחמד למורים, בלי צעקות או התרברבויות או שטויות מיותרות. הייתם מאמינים? זה בסדר, גם שירה לא.
ביום שלישי הגיע יום מיוחד, שירה לא התרכזה בשום שיעור, פעילות שכבתית או כל מיני שטויות של בית הספר, גם בחדר האוכל היא לא התערבה בין הוויכוחים המטופשים של אור ויוני, היא רק חייכה ולא אמרה דבר לאיש.
"הכל טוב?" טל שאלה אותה בזמן הארוחה "את מהופנטת? שירה? שירה!"
יוני הביט בה בדאגה, גם אור הפסיק לבלוס והביט בה. "את בסדר?"
"אני?" שאלה שירה בחיוך וענתה כמתוך חלום "הכל מושלם, ממש מושלם"
"משהו עובר עליה.." טל לחשה ליוני
"את חושבת שלא שמתי לב?" הוא החזיר לה
"אולי תפסיקו לדאוג?" אמרה סוף-סוף שירה ברצינות "בסך הכל יש היום בת מצווה לדניאלה ואני.." יוני קפץ ממקומו והביט בה בפליאה, לרגע אחד עמד מופתע ואז התיישב "דניאלה?" הוא שאל
"מה כל-כך מוזר?" שאלתה שירה, מופתעת מעט "אתה מכיר את דניאלה?"
"מה שם המשפחה שלה?" הוא שאל "אני מכיר הרבה דניאלות"
"דניאלה אלירן" השיבה שירה בחיוך כשנזכרה בחברתה הטובה
יוני הביט בשירה רק לעוד רגע ואז הסב את מבטו. "כן, אני מכיר אותה" ענה בשקט
"באמת?" שירה קפצה גם היא "מה דעתך עליה? איך יצא לכם…"
"היא בסדר" הוא המשיך למלמל, משהו נראה לשירה לא בסדר. אם הוא פגש אותה זה היה כנראה לפני שהיא השתנתה. אבל לא כעסתי על מה שאמר, לא כולם יכולים לראות את כל הצדדים שבבן-אדם.
היתה שתיקה מביכה, הראשון שהתגבר עליה היה דווקא אור "אז מה דעתכם על הקוקוס?".
כולם התחילו לקשקש שטויות על האוכל ועל המאכלים המדהימים מהבית, שירה המשיכה להביט לעבר יונתן, זה היה נראה לה חשוד, היא עוד תתפוס אותו כדי לדבר.

****

יונתן, או כפי שנקרא בפי החבורה יוני, ברח במהירות מחדר האוכל בשנייה שיכל.
הוא לא ידע שעוד מישהו יכיר את דניאלה אלירן במקום הזה. הוא לא תכנן את זה. אפילו אור לא היה עד להשפלה שהוא חש כאשר הכיר אותה. זה היה בטעות.
הוא ניסה לשכוח אותה, ניסה להתחמק ממנה. הוא היה בטוח שהיא כבר בכלל לא זוכרת אותו. עבר כל כך הרבה זמן.
הם נפגשו בטעות, שניהם היו יחד בבית מלון בחו"ל. מכיוון שהם הרגישו טוב ביחד בתור ישראלים לעומת כל התיירים האחרים הם נהגו להסתובב יחד.
אז הוא עוד לא ידע שהיא כזאת…. מפלצת.
היא הייתה כל כך נחמדה, כל כך מתוקה. אבל הוא לא ראה את הצד השני שבאישיות שלה.
הוא נכנס למגרש הכדורסל ובדק את הספסלים. באחד מהם התחבא כדור שהוא הסתיר שם. הוא הוציא אותו וכדרר אותו על האספלט הקר.
"אני כזה מפגר" הוא אמר לעצמו וזרק את הכדור לסל, הוא החמיץ והכדור נפל, נופל מעלה מעטה עד שנעצר.
"זה תלוי" ענה לו קול מוכר. "למה?"
הוא הסתובב, עיניו פגשו בעיניו של הנער שחור השיער ששירה הביאה ביום הראשון שלה פה, בנער שחלק איתו חדר. נדב.
"למה זה מעניין אותך?" שאל יונתן ורץ אל הכדור
"סתם" אמר נדב ודחף את ידיו למכנסיו. "תאמין לי, החיים שלי היו גרועים משלך"
"אני יכול להתערב איתך שלא" ענה לו יונתן במרירות. למרות שחייו היו די טובים, הוא שנא את כל מה שהוריו עשו כדי להוכיח לו שהם אוהבים אותו, המתנות שנתנו לו ולאחיו, הכסף שהיו מוציאים עליהם רק כי יכלו. הוא שנא את זה.
"ואני יכול לומר לך במאה אחוז שלא חשוב כמה קשה או רע לך" ענה נדב וחטף את הכדור מידיו "החיים שלי גרועים יותר"
"זאת הזמנה למשחק?" שאל יוני בחיוך והביט בכדור שנדב סובב באצבעו.
"אני חושב שכן" ענה נדב בחיוך "מה אתה חושב?"
"אני חושב שאני גומר אותך" אמר יוני והתנפל על נדב, נדב היה מהיר במיוחד והצליח לברוח ממנו. הוא התחיל לכדרר את הכדור לקצה השני של המגרש, כשיוני בעקבותיו.
הוא קלע סל ואז זרק את הכדור אל יוני. "אחד-אפס" הוא אמר בחיוך
"אוהו" יונתן חייך "עכשיו אתה גמור"
ואז הם התחילו את המשחק. כמו שצריך.

****