ציפורים- פרק ראשון- היילי

המוזיקה חדרה את אוזניה וזרמה בדמה כאילו הייתה שם תמיד, חלק ממנה שהיא חייבת כדי לחיות. היא זזה בכול החדר, האוזניות שלה מכסות את אוזניה, בתוכן מתנגנים שירים בעוצמה אדירה. היא רקדה וקפצה פשוט כי לא היה מי שיראה. זה היה היום האחרון שלה בבית הספר הדוחה על שם הברון פונשמידט הלא חשוב והלא מוכר שפשוט היה לו הרבה מאוד כסף, והחליט לפתוח בית ספר דתי רק לבנות. היילי שנאה בנות. היא שנאה בית ספר דתי. היא לא האמינה באל הזה שההורים שלה האכילו אותה בו מאז שהייתה קטנה. יותר מדי דברים רעים קרו, והיילי הפסיקה להאמין.
"היילי." קולה המוכר של אחותה הגדולה של היילי, שרה, נשמע מחוץ לחדר.
היילי לא שמעה.
דלת חדרה נפתחה באיטיות בעוד האחות הגדולה והיפה שלה נכנסה. היילי תמיד קנאה בה על היופי שלה. השיער השחור שלה, בדומה לשיערה השחור של היילי, היה מסולסל וארוך. אבל משום מה אצלה הוא תמיד הסתדר, בעוד שאצל היילי הוא תמיד נראה כמו קן של ציפורים-מבולגן ונפוח. העיניים של אחותה היו העיניים של אימן, עיניים אפורות ויפות, בעוד העיניים של היילי היו שחורות. סתמיות, בעיניה. רק את האף שלהן הן חלקו, אף קטן כמו של אימן.
"היילי." קולה של שרה היה תקיף בעוד היא הורידה את האוזניות מראשה של היילי.
"מה?" היילי שאלה, גם היא בתקיפות.
"צריך ללכת. תקחי את המזוודה שלך. כול הרהיטים כבר על המשאית של אבא." אמרה שרה ויצאה מהחדר הריק של היילי, לבן כמו ביום היוולדו, ונתנה לדלת להיתרק. השקט הידהד כמו הטריקה. היה אפשר לשמוע את המוזיקה בוקעת מתוך האוזניות. היילי כיבתה את הטלפון שלה, לקחה את המזוודה הפרחונית שהיא כל כך שנאה, ויצאה אל החצר לכיוון המשאית של אביה.

לאביה הייתה חברת הובלות, כך שהם הכירו את המובילים שעזרו להם להעביר את כל הרהיטים, וגם המשאית שבה נסעו הייתה של אביה. אימה ושרה נסעו במכונית הפרטית, מכונית אדומה וקטנה. היילי תמיד העדיפה לנסוע עם אביה.
"מתרגשת?" שאל אותה בקולו הרך והאבהי.
"כן." ענתה היילי בהיסח דעת, עסוקה מדי בנוף המתחלף מחוץ לחלון. הם עברו ליד המבנה הישן והאדום של בית הספר הדתי לבנות על שם הברון פונשמידט, והיילי חייכה לעברו חיוך מרושע בעוד היא משחררת אליו אצבע שלישית של שנאה טהורה.
"לקח לי זמן לשכנע את אימך לתת לך ללכת לבית ספר רגיל, ולא דתי." אביה ניסה נואשות לפתח עימה שיחה.
"אני מודה לך כל כך. שנאתי את בית הספר הדתי." היא חייכה אל אביה.
"אני יודע. הוא היה לגמרי חרא." אביה חייך חזרה, אך עיניו לא זעו מהכביש הנפרש לפניהם.
"תיזהר. אימא לא תאהב לשמוע אותך מקלל." היא אמרה לו וצחקה.
"טוב, מזל שאימא לא כאן עכשיו." הוא צחק גם. היילי הדליקה את הרדיו והחליפה מספר תחנות עד שמצאה את התחנה האהובה עליה. זו הייתה תחנה נידחת ששידרה רק מוזיקה משנות השמונים, העשור האהוב על היילי.
"אני אוהב את השיר הזה." אמר אביה.
"אני יודעת." השיבה היילי, ונתנה למוזיקה לחדור דרך אוזניה, היישר אל מוחה, ומשם אל מחזור הדם שלה.