צלול כתמימות – פרק 4, אחרון

והנה היא, 'אליס', ויופייה מרוסק לכדי קרשים רעועים ומעלי צחנה, ושמה אינו עוד, נעלם כלא היה. 'אליס' אינה סירה פשוטה ביופייה עוד, ול'אליס' אף לא שמה. המלחמה השחיטה את 'אליס', כעת-איננה.
דמעות החלו מבצבצות לזגוגיות עיניו, עושות דרכן במורד פניו בנחיליהן, זעירים ודקיקים, שוטפות הלאה תקופה, שוטפות הלאה טעויותיו. הוא העביר אצבעו המאובקת תחת עינו, מושך באפו וממשיך הלאה. כעת עליו להבטיח דבר מה נוסף, כעת עליו לבחור נתיב נוסף. הוא יקיים הבטחתו- עם, או בלי 'אליס'.
אט אט החלו טיפות גשם קלילות צונחות מטה ומתנפצות כנגד גופו החיוור, נספגות לחליפתו המרופתת, כובלות גופו. אך למרות זאת ועם זאת,כעת דבר לא יעצרו, הוא ממשיך בדרכו- ויהי מה.
והנה הוא עושה פעמיו אל הלא נודע, מחפש אחר כל סימן ואף הזעיר ביותר אשר יעיד על נוכחותה, כל סימן ואף הזעיר ביותר אשר יעיד על חייה. על נשימתה הגוברת, על קצב פעימות ליבה המואצות.
והנה הוא ניצב כנגד עיניו, פונדק עץ ישן ורעוע, מאובק, מעופש, נטול כל שמחת חיים, נטול כל סימן חיים מסוים, מבוסס. הוא עשה דרכו פנימה בהיסוס, כעת נעלמו ואינן אותן החרטות להחלטותיו. כעת יקיים הבטחתו ויהי מה. הוא בטיפשותו, עיקש כפרד, ממהיר בצעדיו, מתקדם בזריזות אשר לא תיארו ליכולותיו אל פנים אותו הפונדק הרעוע, אשר אינו נראה כמכיל נפש חיה.
"אני.. יש לי שאלה.. אדוני" התנשף בכבדות בעודו מסב מבטו אל עבר האדם הניצב כמאחורי דלפק הפונדק המוזנח, קורא בספרו במאובק ברוגע, מניח אצבעו על גבי לשונו ומעביר דפיו בקלילות.
"שאל, אני אענה כרצוני." השיב האדם הניצב כמאחורי דלפק הפונדק, לא מסיט מבטו ואף לא לרגע, שקוע בספרו לעומקו ולרוחבו.
"נערה.. שיערה אדמוני.. עיניה בהירות.. היא חיוורת.. שקטה.. היא מחפשת.. הגנה.. מפניי.. המלחמה" השיב , התנשפותיו הכבדות לא פוסקות ואף לא לרגע, קופץ אגרופיו בייאוש, זעם מהול בתקווה.
"או.. אתה מתכוון.. לאליס?" שאל האיש הניצב כמאחורי הדלפק, מניח לספרו, מישיר מבטו אל עברו, מחייך חיוך עקום ומאולץ, תופף באצבעותיו לדלפק תחתיו.
"אם זה הוא שמה." השיב, עיניו נפערות לרווחה בשלווה, הלוא מצא את אשר חפש, את הנערה האובדת, וכעת יש ביכולתו להשלים מטרתו הנערצת, הבטחתו חסרת הריסון.
"אליס הינה דמות אשר חיה מלפני כ-300 שנה לערך, אליס הינה בת לשושלת דם ארוכה. אליס הייתה הנפטרת היחידה אותה המלחמה בה נכחה." השיב בעל הפונדק ברוגע, שלווה בלתי מוסברת.
האדם הינו עיקש כפרד- ואין אשר יסיטו ממטרתו, גם אם סופה אינו אשר צפה לו, ועל כך, ישא בתוצאות.