" צמיד לבן " – פרק 2
נמאס לי להיות המשענת הזאת ולספוג את כל הכאב של החברות הכי טובות שלי.
עדן, חברה שלי, אחת מהטובות ( אבל לא הכי טובה ) – קיצר, זרקו אותה היום. בעצם אתמול בערב, מה זה משנה.
היא באה היום לבית הספר עם פרצוף חמוץ שבחיים לא ראיתי אותה ככה, והיא חברה ממש טובה שלי ואני לא אוהבת לראות פרצופים עצובים.
אז נחש מה עשיתי? הלכתי לדבר איתה.
לא ידעתי שהיא הולכת לשפוך לי את הלב על כמה שהוא זבל ואיך שהוא גמר את זה ממש מגעיל.
בנאדם אשכרה זרק אותה בטלפון, בלי להיפגש איתה לפני ולמה? – כי זה כבר לא הרגיש לו נכון.
משפט דפוק מהתחת, שאני פשוט לא מסוגלת לשמוע.
כל כך הרבה חברות שלי נפגעו ככה ואני הייתי צריכה לאסוף את השברים.
ראיתי את זה אצל כל כך הרבה חברות שלי, שאיזה מניאק אחד זורק אותן והן בוכות עליו שבוע, לי אישית נמאס.
אני באמת רוצה לשים לזה סוף.
לפקוח את העיניים של החברות שלי ולהגיד להן ' די להתאהב בכל מניאק שאתן יודעות שקשר איתו גם לא יחזיק וגם תיפגעו '.
באמת שניסיתי להזהיר אותן, המון פעמים אבל הן לא מקשיבות לי.
היו פעמים שהן עוד יצאו עליי ואמרו שאני סתם יורדות על אותו בן שהן התאהבו בו כי לי אין חבר, כי לי אין קשר רציני עם מישהו.
ובגלל זה, אין לי חברה הכי טובה.
אין לי חברה אחת שמבינה ש " קשר " זה לא חודש, זה לא חודשיים, זה יותר, זה הרבה יותר.
בשבילי קשר זה להיות עם בנאדם יותר מחצי שנה ובאמת להתעורר ולהרגיש שאתה רוצה את הבנאדם הזה לנצח.
לא משנה אם בסוף נפרדים, ובדרך כלל זה גם מה שקורה, אבל אני לא בעד סטוצים, אני לא חושבת שנכון להיות עם מישהו חודש ולהיפרד כאילו כלום.
זה לא נקרא לאהוב בנאדם, זה לא באמת מערכת יחסים.
אם חברות שלי רוצות חבר רק כדי להתנשק איתו, רק כדי להשוויץ שיש להן חבר, בלי לאהוב אותו- אז הן דוחות אותי.
זה לא אני, זה לא איך שאני מתייחסת לזה.
אני בטוחה שיש כמה ילדים נורמלים שהיו מזדהים איתי, שהיו באמת מבינים שמה שאני אומרת זה נכון.
העולם הזה פשוט רץ, לא נח לרגע.
אנשים מנסים לנצל כל רגע אבל לא באמת לחוות אותו.
אני לא לוקחת את החיים שלי ככה.
החיים שלי הם מתנה, מתנה שאותה העניק לי אלוהים.
אני זורמת עם מצבים, אני חווה כל רגע, אני לא ממהרת להחליט החלטות ואני לא ממהרת בכללי.
כל דקה, היא משהו חדש.
גם אם אני בדיכאון וכשנמאס לי מכולם- עדיין זה רגע, זה חלק מהחיים שלי. אי אפשר לעבור חיים נורמלים אם אין לך לפעמים ירידות מורל, זה הכי הגיוני שיש. ולצחוק על החיים אני גם אוהבת, באמת לראות את הצד החיובי בהכל.
ולמרות שאמא שלי כבר לא כאן, לא איתי, רק בזכותה אני מי שאני- אני התכונות שהיו לה בתוך הגוף, אני בטוחה שאם היא לא הייתה הולכת , חצי ממה שאני בכלל לא הייתי- לא הייתי יודעת להקשיב , להיפתח וגם לרסן את עצמי מול אחרים.
תגובות (0)