קַיו פרק שני

מתברר שהגענו היה מרחק של כ100 מטר מן המחנה של השבט,
ידעתי שאני צריכה למצוא דרך לברוח, להתחבא, לא ממש חשוב העיקר לא
להגיע אל תוך המחנה עצמו. באותו רגע, הרגשתי חולשה בבירכים ופשוט נפלתי
"אוף היא היתה חייבת לאבד את הכוחות דווקא עכשיו?"נשמע קולו של אלאריק
אך מרחוק כמו כשמצותתים מאחורי שיחים, רחוק, ולא לאוזני"תגיד תודה שהיא
החזיקה מעמד זמן רב כול כך" נשמע קולו של גייטאנו למרות גודלו היה לו קול ערב
ונעים לאוזן"היי, את בסדר?" נשמע קולו של סלסטינו בעודו מנער אותו, כמצפה לתגובה,
תגובתי היחידה היתה לסובב את הראש לכיוונו ולהסתכל דרכו, אני לא יודעת למה אבל
פשוט לא היה לי כוח למקד את מבטי, "את בסדר?" שאל שנית, ואני רק צחקתי צחוק יבש,
אשר נשמע כעייף מהחיים, "גייטאנו אתה חושב שתוכל לסחוב אותה עד למחנה?" שאל
סלסטינו את גייטאנו "ברור" ענה והרים אותי כשם שהיה מרים תינוקת, אני אפילו
לא התאמצתי להסתכל מסביב אלה פשוט בהיתי בשמיים, הם היו ורדרדים
כליפני שקיעה, תמיד אהבתי להסתכל על שקיעות מן צמרות העצים ואבי אמר
שזה יתנקם בי יום אחד, אך הוא טעה."היי, תתעוררי "נשמע קולו של גייטאנו
"אני לא רוצה" מלמלתי בקול עייף, אך לא רק בכזה שזקוק לשינה אלא
קול שעייף מן השנים שעבר ומן ממה שראה ושמע "מה בדיוק עברת?"
מלמל אל אוזני ובאחת חזרתי אל עירנותי הרגילה, ושמתי לב שאנחנו כבר ממש בתוך
הכפר"לא עברתי כלום" אמרתי אל גייטאנו והסתכתי סביבי ראיתי שהקפיצה
החדה שלי הפריע לסיפורו של אלאריק אל גבר בגיל העמידה, היה לו שער אדמוני
כשל סלסטינו "דודך?" שאלתי את סלסטינו "איך ידעת?" שאל בהשתאות
"מכוון שאתם לא דומים כשם שאב ובנו אמורים להיות דומים" אמרתי לו
בזמן שהגבר סימן לנו להיכנס אל תוך אחד מן הבקתות "נעים להכיר אותך"
אמר הגבר" שמי הוא ניקולס ומי את?"שאל אותי "אני…מישהי" עניתי לו
תשובה לא מחוייבת "הוא שאל לשמך, המעט שאת יכולה לעשות, זה לענות לו"
אמר אלאריק "אין לי שם" אמרתי להם "וחוץ מזה שבויים לא אמורים להגיד
לשובייהם את שמותיהם" אמרתי וגיחחתי גיחוך יבש "למה את רואה בעצמך
שבויה?" שאל אותי ניקולס בקול שליו "מכוון שאיני פה מרצוני החופשי וגם כי עשיתי
כמה מעשים, שאם תגלה עליהם לא רק שאני אהיה שבויה, אתה גם תמצא צורך
להוציאני להורג" עיניתי לו ובאותו זמן עיניו עברו על כתפו של סלסטינו