רוזי.
כן הפרק הזה טיפה חופר.. אבל בהמשך יהייה יותר מעיניין..
אשמח להערות או תגובות.!

קורי עכביש – פרק 2

רוזי. 31/08/2011 588 צפיות 4 תגובות
כן הפרק הזה טיפה חופר.. אבל בהמשך יהייה יותר מעיניין..
אשמח להערות או תגובות.!

בפרק הקודם:
אמא של רוני מודיעה לה ולאחים שלה שאבא שלהם מת במלחמה.(מלחמת לבנון ה 2 )

_______________________________

פרק 2-

אמא רצה אחרי עמית.. ואני וטום נשארנו בחדר. עיני היו מסונוורות מהדמעות , נפלתי על המיטה, כשאני ממשיכה לבכות ולהרטיב את הסדינים. טום ישב לידי "די רונרון, אל תבכי, זה לא יעזור עכשיו.." ניסה לעודד אותי. אבל לא יכולתי להפסיק, הדמעות זלגו מעיני בלי הפסקה והמחנק בגרון הפריע לי לדבר..
"עזוב אותי.. אני רוצה להיות לבד.." אמרתי לא בלי להרים את ראשי. " רונרון לכולנו זה קשה עכשיו אבל אנחנו צריכים להתגבר ולהמשיך לחיות.. זה מה שאבא היה רוצה.." אמר לי בקול רך שאפילו לא ידעתי שקיים עצלו .. אבל התעצבנתי עליו, מה הוא עכשיו מנסה לשחק אותה אמא שלי..
" להתגבר!! איך אפשר להתגבר על זה !! מה אתה לא מבין! אבא מת! הוא מת!!!" צעקתי עליו ותקעתי את הראש חזרעה בכרית בשאני מתחילה לבכות חזק יותר..
שמעתי אותו יוצא מהחדק כשהוא פולט מן אנחה כאזות..
אני לא יודעת כמה בכיתי אבל כנראה נרדמתי וכשהתעוררתי כבר היה ערב …קמתי מהמיטה, הבית היה שקט מתמיד ועצב היה בכל מקום.. נכנסתי לחדרי.. ולא ידעתי מה לעשות.. הכל היה ריק בתוכי. לא רציתי לעשות כלום… אם זה היה יום רגיל הייתי אוליי קופצת ישר למחשב.. או רואה מה יש בפייסבוק.. אבל עכשיו אני לא רוצה לעשות כלום .. שכבתי על המיטה והסתכלתי על התקרה.. שוב נזכרתי ברגע שאמא אמרה לנו את זה .. ורציתי לבכות .. אבל כבר נגמרו לי הדמעות. הרגשתי כאילו אני זה לא אני עכשיו ושאני לא מרגישה כלום אני אפילו כבר לא עצובה ..הרגשתי רק כאב.. הוא לא היה פיזי הוא היה כאב מבפנים אבל חד וחסר רחמים….
"רוני.." אמא נכנסה לחדר. המשתי לשכב בלי לזוז או להרים את ראשי והסתכלתי על התקרה.
"רוני ..אני רוצה שנדבר..תסתכלי אליי בבקשה..".. הרמתי את ראשי והסתכלתי אליה.. עניה היו נפוחות מדמעות ופניה חיוורות.
"רוני תקשיבי. אבא מת. ועכשיו לכולנו יתחילו חיים חדשים, וברור שאף אחד לא יוכל להחליף לנו את אבא.. אבל אנחנו צריכים להיות חזקים ולהתאחד ולעודד אחד את השני, את מבינה? לא להיסגר כל אחד בעצמו..כן.." אמרה. וליטפה את ראשי..
כן. הנהנתי. "יופי. עכשיו תקראי לכולם לארוחת ערב" חייכה אליי ויצאה מהחדר.
קראתי לכולם וירדנו יחד אל חדר האוכל , אמא הגישה לנו אוכל , ישבנו לאכול מבלי להוציא מילה.. אמא נסתה לעודד את האווירה בשאלות סתמיות כמו "איך האוכל?" ו "ספרו לי מה היה בבצפר" אבל לאף אחד לא היה חשק לענות. כל אחד בתורו קם מהשולחן אמר תודה שטף את צלחתו (מה שלא קורה בדרך כלל) והלך לחדרו.
עליתי לחדר גם אני ושוב נשכבתי על המיטה אבל פתאום צילצל הפלאפון..
"הלו ?!" עניתי בקול שקט
"וואי תקשיבי את לא מאמינה מה קרה!!" נשמע מגי בצד השני של הקו .. "שחף הפוסטמה הזאת הלכה להופעה של ירון והיא צעקה לו ווואוווו וכל מיני כאלה ואז המצלמה באה התקרבה אליה ופתאום היא דופקת ת'חליקה של החיים שלה!! וואי זה היה אחד הגדולים והראו את זה בטלוויזיה!! היא בטח רוצה לקבור את עצמה!! חח …..הלו?! את פה בכלל!"


תגובות (4)

וואיי איזה עצוב…
אבל אהבתי :)
תמשיכי

01/09/2011 19:17

זה מעניין תמשיכי ..

01/09/2011 21:55

ממש אהבתי.. תמשיכי!!
XD

01/09/2011 23:53

תודה נשמות!
=))) אני שמחה שאהבתם.

02/09/2011 18:26
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך