קללת הסוד-פרק 2 (זה יהפוך למעניין בהמשך)

תמיד חשבתי לעצמי למה אבא כל כך מרושע, מאז שהייתי ילדה קטנה הוא בעט בי, הרביץ לי, קילל אותי. כאילו לא רוצה אותי כאן, הוא אהב להיות בודד,בלי שום ספק. הוא אף פעם לא שיתף אותי בדברים כמו אם יש לי אחים, איך נראית אימא שלי. לפתע שמעתי צעקה ששברה את קו מחשבתי:"ואל! בואי לפה מיד!" מיד נמלאתי פחד וכעס מה הוא רוצה ממני עכשיו? חשבתי בליבי, בטח שאנקה בשבילו את הבית או יתן לו את כל הכסף שחסכתי, כרגיל.
ניגבתי את הדמעות עם טישו וירדתי למטה. "שבי" הוא הורה בקול קשה כאבן והצביע על הספה השחורה מפחם שנחה באמצע החדר. עשיתי כדבריו, הוא התיישב מולי על אחד מהכיסאות האפורים שהיו מולי. ובהה בי כמה שניות. "ואל, אני נוסע, ולא , לא יודע מתי אחזור, מצאתי מישהי שתשגיח עלייך בתמורה לכך שתתני לה את הבובה הישנה שלך. אני יודע שזה קשה לך, אבל לא אכפת לי, אני חייב לנסוע." הוא השאיר אותי ללא מילים. הבובה הייתה של אמא ומצאתי אותה בעליית הגג. לאן הוא בכלל נוסע? לכמה זמן? כנראה שלא אדע.
פתאום נתקפתי זרם אנדרנלין בורידים שלי וצעקתי עליו"מה אתה חושב שאתה עושה?! אתה לוקח את המזכרת היחידה שלי מאימא!" אבי רתח מזעם ונתן לי סטירה כל כך חזקה שצווחתי מרוב כאב,רצתי למקרר לקחת קרח – אבל אבא תפס את מפרקי ידיי עד שהם הלבינו וצעק עליי בכעס"אני אבא שלך ואני יעשה מה שארצה!" הבטתי בעיניו חסרות הרחמים שבערו באש של כעס. מה חשבתי לעצמי? למה אמרתי את זה? אחרי כמה שניות אבי אמר לי בקול שקט אך כועס"את עושה מה שאני אומר. זה ברור?!" הנהנתי בנגד לרצוני.
הוא רץ לחדרי ולקח את הבובה שלי. הבובה של אמי. החנקתי דמעות והמשכתי להסתכל באימה על הנעשה. הוא יצא וטרק את הדלת בחוזקה. כול הבית רעד,שמעתי מנוע של מכונית והוא נסע. ואני נשארתי לי בוכה בדממה הייסורית שעטפה אותי.