קרועים: פרולוג

ברגע בו מריה נכנסת אל תוך החדר, אני מבינה שמשהו רע קרה, שזה עומד להיות הסוף, אך אני מתעלמת מהתחושה הזו, פשוט בשביל לקבל עוד כמה שניות של רוגע, עוד כמה שניות של המציאות הגנובה הזו.
"את צריכה לעוף מפה," היה משהו כמעט מוכר מידי בדרך בה היא צעקה עליי, ידעתי שהיא מעולם לא עשתה זאת לפני כן, אבל משהו בדרך בה היא צעקה עליי נשמע בדיוק במקום, כאילו כך זה תמיד היה אמור להיות. "אני מתכוונת לכך," היא מוסיפה כאשר אני לא זזה ממקומי."את לא יכולה להישאר פה." היא זורקת ילקוט לעברי וכמעט ודוחפת אותי אל עבר היצאה האחורית מהבית.
ידעתי שהיא עשתה לי טובה בכך שהיא נתנה לי לשהות פה זמן מה, ובהחלט הייתי אסירת תודה לה, אך עדין לא הייתי מכונה להיפרד מהמקום הזה, זה הדבר הקרוב היותר שהיה לי לבית אי פעם והיא הייתה הדבר הכי קרוב למשפחה שהכרתי, לא רציתי לעזוב.
אם לומר את האמת, אם הייתה לי ברירה, הייתי נשארת למרות העובדה שהיא מנסה לגרש אותי, לא היה אכפת לי להיתפס אם זאת אומרת שאזכה לעוד זמן איתה, אך ידעתי שאם יתפשו אותי אצלה, לא רק אני אענש, אלא גם היא, ולכך לא הייתי מוכנה.
היה קשה לחשוב שאאלץ להיפרד ממנה בעוד כדקה, ששוב אהיה לגמרי לבדי בעולם המוזר הזה, אך ידעתי שמעולם לא היינו אמורים להיפגש.
ידעתי שאסור היה לי לחשוב עליה כמשפחה, הרי ילדים נטושים היו אמורים להישאר נטושים. אנשים האמינו שיש סיבה לכך שננטשנו, שאנחנו פגומים. הם הפכו אותנו לגנבים ופושעים ואז הם מעמידים פני מופתעים כאשר אנחנו משחקים את התפקיד שהם נתנו לנו, הם דואגים להרחיק אותנו מהאנשים הרגילים, המשפחות המושלמות, והממשלה עוזרת להם בכך.
ובשלב מסויים, הם החליטו שאנחנו אפילו לא בני אדם יותר, הם החליטו שאני במעמד נמוך מספיק בשביל שיוכלו להשתמש בנו לניסויים, הרי מה זה משנה יתום אחד יותר או פחות?
אני לא יודעת אם הניסויים ההם הצליחו או השתבשו, אך התוצאה שלהם הייתה שהם הפכו אותנו למפלצות או שהם בעצם נתנו לנו את הכוח להילחם בחזרה, התוצאה בהחלט תלויה במספר הסיפור. כאשר הם הבינו מה קרה, הם הפסיקו הכל אך למרות זאת, זה כבר היה מאוחר מידי, אולי זה עבר באוויר או במגע, זה לא באמת חשוב, השורה התחתונה היא שכולנו הפכנו לנגועים, או כפי שהם קוראים לנו, ל"קרועים". אני מניחה שהם דואגים להפריד בינינו לבין האנשים הרגילים בגלל שהם פוחדים שגם הם יהפכו לניסויים לא יציבים בדיוק כמונו.
"אני אתגעגע."היא לוחשת שנייה לפני שיצאתי מחצרה, אך לא אמרתי לה דבר בתמורה, רק זרקתי לעברה חיוך זריז ועצוב, שנייה לפני שהתחלתי לרוץ, אלוהים יודע לאין.