קשה להיות מנומס. קשה להיות אני.
***חלק שני בסיפור***
הוא התקרב לעברי. לא ידעתי מה לעשות. רציתי לברוח. הוא הגיע
"אפשר לדבר איתך לרגע?"
הוא שאל. הסתכלתי על הבנות שנראו לא מרוצות. "למה אתם עושות לי פרצופים?! זה ממש מעליב אני מנסה ומתאמצת ואתם כל הזמן שופטות אותי מכל בחינה!" התעצבנתי עליהן. הוא ברח. הילד הזה. אני אפילו לא יודעת את שמו. הוא ראה שאני עצבנית והוא הלך. ועכשיו גם הן קמו והלכו. שוב, אני לבד. למה? כי אני לא מצליחה להיות מנומסת. זה עד כדי כך קשה? כן. כן. זה קשה מאוד ולא תצליחו לדמיין כמה זה קשה עבורי
שלא הייתה לי דמות לחיקוי כילדה. לא היה מי שישים לי גבולות כשאני מגזימה. לא היה מי שיגיד לי מה אסור ומה מותר. הדברים האלה שהופכים אתכם לאנשים מנומסים. אני מצטערת על זה שניצלתי את כל הבנים. אני כזאת ילדה מגעילה. אבל אני משתדלת. אני באמת משתדלת.
צלצול נשמע.
נכנסתי לכיתה. הכל היה תפוס, מלבד מקום אחד. ליד גפן. חשבתי קצת על מה שאשאל אותה ולבסוף ניגשתי אליה. "היי, יפריע לך אם אני אשב פה?" שאלתי בשיא הנימוס. "לא, את יכולה לשבת" היא ענתה לי בנחמדות. "תודה" השבתי לה. "מה קרה שפתאום את איתנו, עם הבנות. ולא עם הבנים?" היא שאלה אותי בפתאומיות. לקח לי זמן לחשוב על תשובה. "ליה?" היא קראה בשמי "אני לא ממש רוצה לדבר על זה. לא כרגע לפחות. אבל אני רוצה להיות חלק מכן. אני יודעת שהייתי מגעילה אבל אני רוצה לשנות את זה. אני אעשה הכל בשביל להצליח". אמרתי בשיא הרצינות. היא הסתכלה עליי חושבת מה להשיב. "בוקר טוב תלמידים" נכנסה המורה ללשון. גפן לא אמרה כלום והסבה את מבטה למורה. לאחר מספר דקות השיטה לי דף וסימנה לי לקרוא. "אנחנו הולכות היום למסיבה. את יכולה לבוא איתנו אבל את צריכה להיות מנומסת." שמחתי לקרוא את הדף. "אני אשמח לבוא" השבתי לה. "אחלה. המסיבה אצל שון בבית באחת עשרה וחצי" היא כתבה. חייכתי לעברה והיא חייבה לעברי. "אתן מוזמנות לבוא אליי להתארגן לפני. יש לי בגדים מאוד יפים שההורים שלי מביאים לי כל חודש מחול". כתבתי לה. "אני אשמח לבוא אלייך. גם בלי קשר לבגדים. נשאל את הבנות האחרות בהפסקה" שמחתי מאוד וכל השיעור חיכיתי להפסקה. וכשהיא סוף סוף הגיעה, שאלה גפן את הבנות: "ליה מזמינה אותנו לבוא אליה להתארגן למסיבה לפני. אתן באות?" היא שאלה. "מה היא גם באה למסיבה זאתי?" שאלה אחת מהן. רציתי לצעוק עליה. לא הצלחתי. הרגשתי שגוש נתקע לי בגרון. והדמעות כמעט התפרצו. אבל החזקתי חזק. למזלי גפן ענתה לה. "כן היא באה ואם יש לך בעיה אל תבואי". כולן השתתקו. באותו רגע הבנתי, גפן היא המנהיגה בחבורה. טוב שהתחברתי אליה. בשעה 9 הבנות הגיעו. נכנסנו לחדר שלי. התיישבנו על המיטה ודיברנו. ממש נהניתי איתן. באחת עשרה הנהג שלי לקח אותנו בלימוזינה למסיבה. נכנסנו, כל הבנים הסתכלו עלינו, הם היו המומים מהמראה שלנו. החוויתי להם בגדים, איפור, עשינו מחליק, מרחנו לק. היה ממש כיף. באמצע המסיבה, אותו הילד. הוא שבגללו הכל השתנה. בא אליי. "אני צריך לדבר איתך" הוא אמר. התיישבנו בחדר מרוחק מהרעש ואז הוא אמר. "אני מצטער. אני באמת מצטער. אבל אני לא רוצה שתסלחי לי. אני לא הייתי סולח לעצמי ולא מגיע לי שאת תסלחי לי. אני יודע שהרסתי לך את החיים. אני מתחרט על הכל" הוא אמר. "לא הרסת כלום. בזכות מה שעשית אני אדם טוב עכשיו. תודה." אמרתי והלכתי משם. כמה דקות אחר כך הוא יצא גם והוא היה מאושר. מאז הכל הלך והשתפר. חוץ מההורים שלי. אני עדיין פוגשת אותם פעם בחודש. אבל הבנתי משהו אחד חשוב
כסף, זה לא הכל בחיים
תמיד חשבתי שזה סתם משפט אידיוטי. זה לא. זה משפט נכון לחלוטין.
כסף, זה לא הכל בחיים.
תגובות (0)