קשה להיות מנומס. קשה להיות אני.

***חלק ראשון בסיפור***
קשה לי. אני לא מצליחה. אני רוצה לוותר. אבל אני לא יכולה. אני פשוט לא יכולה. אני מצטערת על כל מה שעשיתי. אני פשוט מצטערת.
אני ליה, יש לי שיער בלונדיני, חזה גדול, ותחת גדול. אני רזה, ויש לי עיניים כחולות. בדיוק כמו מה שכל בן היה חולם עליו. בהתחלה באמת אהבתי את זה, לפני שנה, כל הבנים היו סביבי, מתחננים שרק אתן להם מבט, כל אחד מהם היה מוכן לעשות הכל בשביל חיבוק ממני. וניצלתי את זה, אני מצטערת על זה. אתם בטח תוהים איך ניצלתי את זה, הפכתי אותם לעבדים שלי. ממש ככה, ההורים שלי, הם סוכנים של דוגמנים מפורסמים בחול, והם מגיעים לארץ רק פעם בחודש, בינתיים, אני גרה לבדי בבית הענק שלי, עם העוזרת שנמצאת תמיד בחדר שלה במרתף ועם הכלבה המתוקה שלי, שוקו. הייתי לבד בבית. לעוזרת אסור לצאת מהמרתף אלא אם אני קוראת לה לנקות או לסדר. יש לה כל מה שהיא צריכה במרתף, מטבח, טלוויזיה, מיטה, שירותים ספה, ואפילו מחשב. אז הייתי קוראת לבנים מהכיתה שלי לביתי, והם היו משרתים אותי, עושים לי מסאז׳, מכינים לי אוכל ולכל אחד, הייתי נותנת משהו אחר בתמורה, תלוי מה הוא עשה עבורי, למי שהשקיע, הייתי נותנת לו לראות אותי בחזיה, לחלק הייתי נותנת נשיקה קטנה על הלחי, לחלק חיבוק קטן וככה זה היה עובד. אבל אז, היה אחד שביקש בתמורה, לראות אותי ללא חזיה בכלל. הסכמתי. ואז הוא התאהב בי, כמו הרבה אחרים. אבל אני שיחקתי בו, כמו מטומטמת. ואז, לא תכננתי שזה יקרה, אבל בדיוק כשהראיתי לו את החזה שלי, אבא שלי נכנס לחדר עם המזוודות. שכחתי שהם מגיעים היום ונוסעים שוב מחר. הוא ראה אותנו. הוא כל כך כעס, שמאז, אסור לבנים להכנס הביתה. זה הרס אותי. הייתי צריכה להתחיל להתחבר לבנות, כי עד עכשיו אף אחת לא הייתה חברה שלי. רק בנים. הבעיה העיקרית שלי, היא שאני לא חברותית. אני תמיד מקבלת כל מה שאני רוצה. אבל האמת, שזה לא כיף כמו שנדמה לכם. ההורים שלי אף פעם לא נמצאים לידי, הם אפילו לא יודעים באיזה כיתה אני. הבנות בכיתתי לא רוצות להיות איתי, אני מבינה אותם, גם אני לא הייתי רוצה להיות חברה של עצמי. והבנים, הם לא באמת חברים שלי, אותם אני הרי מנצלת. אז, מה זה משנה שיש לי חדר ענק, חדר ארונות מפוצץ וכל שבוע טלפון חדש. רק עכשיו, הבנתי שכסף, זה לא הכל בחיים. להפך. הוא כלום. איך הכסף יעזור לי למצוא חברים? איך הכסף יעזור לי להכיר את ההורים שלי? אני רוצה להשתנות אבל אני לא מצליחה. מחר מתחיל השבוע שוב. והמטרה שלי, להשיג חברות. לא. לא להשיג. למצוא. אני רוצה למצוא חברות.
***בוקר יום ראשון***
לבשתי חולצת בטן לבנה, ג׳ינס שחור עם קרעים, ג׳קט ג׳ינס כחול וסופרסטאר. הנהג שלי הסיע אותי בבוקר בלימוזינה. ראיתי את אחת הבנות בכיתה שלי בדרך. נדמה לי שקוראים לה ליאור. "תעצור!" צעקתי על הנהג. אני יודעת שאני לא נחמדה לעובדים. אבל כזאת אני ואני יודעת. אם רק הייתי מצליחה להשתנות. אני כזה אדם גרוע.
הנהג עצר. ופתח את החלון שלי. "היי ליאור, רוצה להכנס?" ניסיתי לשאול כמה שיותר בנימוס. זה היה קשה. "אני לא יכולה, אני עוברת בדרך אצל תמר" היא ענתה והמשיכה ללכת. הנהג התקדם אחריה "רגע חכי" אמרתי. "אני יודעת שאנחנו לא כל כך חברות. אבל אני רוצה לנסות לפתוח דף חדש. נאסוף גם את תמר בדרך. מה את אומרת?" וואו. זה היה קשה. אני לא רגילה לדבר באופן מנומס.
היא ענתה שבסדר. היא נכנסה לאוטו. והמשכנו לנסוע. "נו תיסע יותר מהר! ולמה אתה לא מציע לנו לשתות?!" צעקתי על הנהג והיא הסתכלה עליי המומה. לא ידעתי מה לעשות. אני פשוט רגילה להתנהג ככה לעובדים. כאילו שהם לא בני אדם. "סליחה גברתי. תרצו אולי משהו לשתות?" הוא שאל באופן מנומס. לקח לי זמן לענות. חשבתי טוב על התשובה. לבסוף עניתי "אני רוצה קולה, בבקשה. ליאור את רוצה גם משהו?" "לא זה בסדר, תודה" היא ענתה. הייתי גאה בעצמי. התנהגתי באופן מנומס לגמרי. זה שיפור. "תעצור פה" אמרה ליאור. ותמר חיכתה על המדרכה לא הבינה מה קורה. "היי תמר, תיכנסי" אמרתי. "ליאור אולי נלך ברגל?" היא שאלה וטיפה נפגעתי. "למה מה הבעיה שלך לנסוע איתי?" כעסתי. מהר הבנתי מה עשיתי "סליחה. אני מצטערת. אם אתן רוצות ללכת ברגל בלעדיי, זה בסדר אני מבינה" ליאור ירדה מהלימוזינה והן הלכו שתיהן. הגעתי לבית הספר. הנהג פתח לי את הדלת. ראיתי את כל הבנים ממתינים לי בשער. שמחתי לראות אותם הלכתי אליהם.אחד נישק לי את היד, אחד השתחווה. וכשהוא השתחווה, ראיתי מאחורה את הבנות לכיתתי יושבות וצוחקות. אמרתי לבנים שיעופו ממני והלכתי אל הבנות. "היי" אמרתי. "הבנים מחכים לך ליד השער" אמרה אחת מהן. גפן, נדמה לי שקוראים לה. "אני יודעת. אבל רציתי לבוא לשבת איתכן. אני יכולה?" שאלתי מתפללת שהן יסכימו. הם התלבטו ולבסוף אחת מהן ענתה "כן, אבל זה אומר שאת לא שונה מאיתנו כי את בלונדינית והבנים אוהבים אותך" היא אמרה. "כמובן שלא". עניתי לה והתיישבתי. "שמעתם שאתמול המורה ללשון נתקעה בשירותים כי אחד הילדים נעל אותה?" אמרה גפן. "כן, איזה מלך הילד הזה אה?" עוד אחת אמרה. השיחה המשיכה ואני ישבתי מקשיבה. לא אומרת דבר. ואז ראיתי את הילד שהרס הכל. שבגללו אסור לבנים להכנס הביתה. הוא התקרב לעברי. רציתי לברוח. לא ידעתי מה לעשות. הוא הגיע.