רודן-5

השנה 1538 , אני לורטה בת ה-16 , שראתה צער רב בחייה , מתחילה את סיפור חיי עכשיו. אני , לורטה הטון, עומדת עם סכין מגועל דם מעל מיתתה של דודתי , וניס , שרצחה את אימי , דמעות שמחה ועצב בוא זמנית זלגו מעיני.דודי המבוהל שרצה מאוד לחיות , החל להתחנן שאחוס לחייו. ידעתי , שאם אעשה זאת , יהיה לי קשה להסתיר את מות דודתי , אך דודי הציעה כי נקבור אותה בחצר ולא נספר לאף אחד. "גם ככה אנחנו וניצינים" אמר דודי, "לעוטומנים לא אכפת".
"אללה , ראה את החטא שלי , גם לו לא אכפת?" אמרתי. "תאמיני לי , החטא שלך בפני אלוהים זה ההתאסלמות , ישו יסלח לך" אמר דוד שלי.

בוקר לאחר מכן היה שקט רב בארוחת בוקר. הילדים כל הזמן שאלו אפה אמא..
דודי הרגיעה אותם באמירות "אמא הלכה.. היא תחזור".

פרק בחיי הסתיים. סגרתי מעגל. נקמתי את מות אימי.

ועכשיו? מתחיל פרק חדש בחיים שלי, אני אנקום את מות אבי.

——————————————————————————————–

אני,וניס , שמתה בשנתה על ידי דקירות בלב , בגיל 38,מודה לאל שככה סיימתי את חיי.
החטא , הנטל שכל חיי סחבתי על גבי , רצח אחותו החורגת של בעלי. אני מקווה שאלוהים יסלח לי על חטאי, שילמתי על כך בחיי, ומתתי לא כאשר אני רדודה וחסרת כל , מתתי , במיתתי , לצד בעלי האהוב , כאשר יש לי 2 ילדים מדהימים , ועושר שרר את ביתי.

——————————————————————————————-
השנה , 1541. אני עושה את דרכי לאיסטנבול , אגא אסף אותי .
אני , לורטה האטון, שראתה צער בחיי , עושה את הצעד הראשון לנקמה.
בעודי יושבת בכרכרה וקוראת את הורואיתה של חדיז'ה סולטן.
הסולטן , עזב , ולכן אנחנו כותבים להורם סולטן מכתב בשם בנה , שחזדא סלים.
לאחר מכן אנחנו חוטפים את הכרכרה, ובכך משמידים את הורם סולטן.
התפקיד שלי במערכה הזאת , זה להתגנב לארמון , להתחפש לשפחה (לורטה כלפה) , ולעזור בהעברת הורם סולטן לכרכרה , משם להשאר בארמון ולחכות לפקודה מסולטנים שלי.