רוצחת – הקדמה

"לא." היא קבעה, ספק לא בטוחה ומערערת על מקומה, ספק מודיעה בסרקסטיות וקצת בנחישות. הפנים שלה לא הביעו דבר, וחוץ מהדמעות שנגלו בבהירות אל עיניהם של הסובבים אותה, הם לא יכלו לחוש את מה שהיא מרגישה בדמיונם. היא לא החצינה אף רגש מלבד עצב. "אני לא רוצה לעזוב לכלא," היא מילמלה ופנייה, שהדמעות בהם כבר התייבשו, לא חדלו מלהירטב שוב ושוב. בקצב מונוטוני ואחיד. "אתם לא תכריחו אותי. זה הבית שלי."
"את השתגעת!" איש בעל כובע שחור שהסתיר את כל שערותיו האפורות, פנה אליה והמבט שעל פניו היה חשוף, כמו כל רגשותיו. הוא היה נראה מרוצה ומאושר מהאספה שארגן בעצמו. הוא עישן ונשף את האוויר, פלט, והשתעל בקצר, חיוך רחב נפרש על פניו הקורנות כשהוא בחן אותה.

כולם צעקו, פתחו בהמולה, והקניטו אותה, מלבד ילד אחד קטן. בעל חולצה בצבע תכלת ומבט מודאג.
"אמא, אמא…" הוא נשך את שפתיו ועצם את עיניו חזק-חזק, כדי שיגלה שהכל חלום והוא רק ישֶן במיטתו ואמא שלו עולה למיטתו ומכינה לו ארוחת בוקר עליזה וחגיגית, לכבוד יום הולדתו השמיני – אבל זה לא קרה.
הוא ניצב בפינת החדר, שהפך לאספה גועשת והומת אנשים, והביט חרד לגורלו ולגורל אימו המטורפת. הוא היה מאוכזב ממנה. היא הבטיחה, והיא לא התנהגה ככה אף פעם.
ועכשיו, בגיל שמונה בדיוק, הוא לא צריך למצוא לגלות שאימו הפֶרה את הבטחתה ולא אוהבת אותו כמו שהוא אוהב אותה, וכאילו שלא אכפת לה ממנו.
הוא זכר את הבלונים שהופיעו על מיטתו בכל שנה מלבד זו, הוא גם דמיין את אימו מניפה בידיה את הקלשון על השוטר כשבעיניה האפורות בעבע הזעם.
וראה את הסכין הגדול שאימו כרגע הניפה ואחזה בידה ורעדה כל כך, מה שהעביר תחושת צמרמורת לכל גופו החלוש.
אבל מכל הדברים שראה, וזכר, ודמיין, הוא ידע בבירור מוחלט, שאמא שלו רוצחת.