Aimee
אשמח לחוות דעת 3:

רחוק מכאן-הקדמה

Aimee 30/08/2015 484 צפיות תגובה אחת
אשמח לחוות דעת 3:

נגעתי באנדרטה הקשיחה ותהיתי אם יום אחד אוכל להחזיר את הגלגל לאחור ולשנות את מה שקרה.
"שר" שמעתי את ג'ק קורא בשמי, הוא הביט בי בעצב.
"אני צריכה להיות לבד כרגע" הנחתי את ידי על ביטני וליטפתי אותה קלות.
הוא התקרב אליי מעט, "את רעבה אולי? צמאה?"
הבטתי בו במבט נוקב, "תפסיק לדאוג לי".
"אבל ה-" הרמתי את ידי וקטעתי אותו באמצע דבריו, "שום אבל".
הוא נאנח, "אני בכל זאת אביא לך משהו לאכול".
נאנחתי וחזרתי להביט באנדרטה, 'לזכרו של ג'ון וייס. שירתת אותנו בנאמנות והקרבה. אנו מודים לך על הכל. אגודת "האנטרס" יצדיעו לך לנצח' העברתי את אצבעי על האותיות שהיו מוטבעות עמוק בתוך האבן הקרירה והחלקה. השמלה הצמודה והשחורה שלבשתי הכבידה על נשימתי אך כבר לא היה לי אכפת, לא לאחר שגיליתי את האמת.
"שרלוט" זה היה שוב ג'ק, כריך גבינה גדול היה מונח על צלחת פלסטיק מקומטת וכוס מים חצי שבורה הייתה בידו השנייה, אצבעותיו של ג'ק היו שחורות ומוכתמות, "את חייבת לאכול אחרי כל מה שקרה".
"אתה לא מבין" דמעות נקוו בעיני.
"מה קרה?" הוא נראה מודאג, הוא הניח את כף ידו מאחורי גבי לתמיכה והושיב אותי בזהירות על מדרגות האנדרטה, נשענתי עליה בזהירות ונשמתי כמה נשימות עמוקות.
"התינוקת" אמר ג'ק, "היא בסדר נכון?"
דמעה זלגה במורד לחיי, "היא לא תשרוד"
הוא הביט בי בפליאה, "מה קרה לה?"
קראתי את השמלה בציפורניי, פרמתי כל חוט וחוט אך לא היה לי אכפת. ממילא אני הולכת למות.
"מה את עושה?" הוא ניסה לשמור על רוגע אך הלחץ נשמע ברור וחזק בקולו.
חשפתי את בטני וחיכיתי לתגובה ממנו, הוא הביט בה המום, הכוס שהחזיק החליקה מכף ידו והתנפצה לאלפיי רסיסים וכך גם הכריך שהביא לי.
גנחתי בכאבים, אני חושבת שהיא זזה.
"איך זה קרה?" הוא שאל בפליאה, "חייבים להוציא את זה ממך".
צרחתי, הרגשתי אותה מתפתלת בתוך בטני, מנסה למצוא את הדרך החוצה, "ג'ק!" צרחתי.
"לא" הצבע אזל מפניו והוא כרע ברך לצידי, "לא".
"ג'ק אנחנו לא נשרוד" נשמתי כמה נשימות עמוקות, הרגשתי את הדופק מאיץ.
"שרלוט לא, בבקשה" דמעות זלגו מעיניו, הוא מעולם לא נהג לבכות.
צרחתי בכוח, הרגשתי את עצמותיי נשברות לאט לאט, לא יכולתי להכיל אותה, אבל הרגשתי אותה, הרגשתי אותה חיה ונושמת, איך זה ייתכן?
"אני אוציא את זה ממך! אני מבטיח!" ג'ק שלף את הלהב החדה שלו.
"לא!" צרחתי עליו, "היא נושמת, אני מרגישה אותה, היא רוצה לחיות".
"לא! היא מפלצת!" הוא בכה, "היא תהרוג אותך…"
"ג'ק" לחשתי את שמו, הרגשתי את הדם אוזל מגופי ואת הדופק מאט, הראייה שלי היטשטשה.
"עזור לי ללדת אותה" לחשתי.
"ללדת? כאן? את לבטח תמותי!" הוא צרח.
נשמתי נשימות עמוקות, "קדימה ג'ק, קדימה, תן לי כוח"
הוא נשכב לידי וליטף את שערי, הוא לחש לי להיות חזקה ולדחוף, הוא אמר לי שהוא גאה בי, הוא אמר לי שאני עושה טעות, הוא אמר לי שהכל יהיה בסדר.
"היא יוצאת! אני מרגישה אותה! היא מתחילה לצאת!" צרחתי כעבור חצי שעה.
ג'ק התרומם על רגליו וקרע את מה שנותר משמלתי, הוא צעק לי לדחוף יותר חזק ויותר חזק והנה הוא רואה את ראשה, ואת תחילת גופה והנה כמעט סיימנו… ושהכל יהיה בסדר…
אחרי שעות של ייסורים הוא הושיט לי גוש קטן מלא בדם ועיניים זהובות-כחלחלות הגיחו מתוכו, זו הייתה היא.
"קדימה!" אמר ג'ק, "חייבים להביא אותך למחנה!"
הנדתי בראשי והבטתי על השמיים האפלים, הירח האיר את האפלה באור גדול וחזק, "לונה" השפלתי את מבטי לעבר עיניה היפיפיות, "שמור עליה ג'ק"
"מה?" הוא הביט בי בפליאה, "למה את-"
"בעולם בני האנוש, שמור עלייה, אני סומכת עלייך" הרגשתי את האוויר אוזל ממני.
"לא… לא! אם הדבר הזה יהרוג אותך לעולם לא אוכל להביט בו! לעולם!" הוא רכן מעליי והצמיד את מצחו אל מצחי, "לעולם".
"לונה" לחשתי, "קוראים לה לונה…" אמרתי בנשימה אחת והעולם כולו החל להשחיר.


תגובות (1)

נשמע מעניין.. אהבתי את הכתיבה :)

30/08/2015 16:12
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך