Break the walls פרק 1 (בשיתוף פרנץ' ונילה)

פרק 1 –
"שקט פה מידי " :

השעה הייתה שתיים אחר הצהריים , תמיד לעורך כל חיי שנאתי את השעה שתיים אחרי הצהריים . אבא היה עד בעבודה , שאנה התארחה אצל אחת החברות העשירות שלה וכריסטינה הייתה עד בבית הספר, אפילו אוליביה לא הייתה בבית ולכן לא היה מי שיריב איתי. המפלט היחיד שלי הייתה מקס.
הדפיקה נשמעה מהדלת והקפיצה אותי. "ריקי תפתח את הדלת, אני מתבשלת כאן! " היא נשמע עצבנית מתמיד, כנראה נקלעה לעד מריבה עם אחיה החורגים .
פתחתי לה את הדלת וגל חום היכה בי , ראיתי את מקס שנטפה זיעה ושיערה השחור והארוך היה מבולגן לחלוטין, היא התנשפה והסיטה את שיערה מפניה, ניסתה לסדר אותו אבל לא הצליחה.
"היי, ריקי!" היא אמרה בהתלהבות יתרה.
"מה קרה? למה את מזיעה כל כך? את נראית כאילו רצת את כל העיר." אמרתי, היא נאנחה.
"זה בערך מה שעשיתי. רבתי שוב עם ההורים שלי, אמא חורגת זה לא כל כך כיף. ואז אח שלי עצבן אותי, אז הלכתי לעשות עוד משמרת בחנות, אחרי זה עברתי אצל הילדים שאני מטפלת בהם ובסוף נגמר לי מה לעשות אז באתי אליך." אמרה מקס ונכנסה.
"נחמד לראות שעדיין לא התייאשת מכל העבודות שלך." אמרתי, היא חייכה וחשפה שיניים לבנות מבריקות.
"כשצריך כסף, שלא כמו אצלך, ורק אבא עובד ומרוויח בקושי חמש מאות דולר בחודש, שגם הם מבוזבזים על הקניות של ברברה המדהימה, אני מחויבת לעבוד כדי לקבל את הדברים שאני רוצה." אמרה מקס.
ברברה הייתה האמא החורגת של מקס, אחרי שהאמא המקורית של מקס נעלמה היו לה לפחות עוד חמישים אמהות. הספקתי להכיר חצי מהם, אני מכיר את מקס מאז שאני בן חמש, קשה לי להאמין שאנחנו עדיין חברים עם כל ההבדלים שיש בינינו אבל היא החברה הכי טובה שלי.
"אז .. מה יש לאכול?" שאלה מקס ונכנסה בחופשיות אל המטבח המפואר של ביתי.
"תרגישי חופשי…" מלמלתי לעצמי משום שהיא כבר התרחקה, פניתי לכיוון הסלון הגדול בו הייתה הטלוויזיה מכוונת לערוץ MTV, ידעתי שבקרוב מקס תגיע עם איזה משהו טעים מהמטבח, משהו שאני אפילו לא ידעתי שיש לי.
ואכן, כעבור שנייה היא חזרה עם קאפקייקס שוקולד וציפוי וניל יפה מלמעלה, היא הושיטה לי אחד זהה ואני נגסתי באוכל הטעים בתענוג והנחתי לשוקולד לפצות על השעמום.
"שמעת שרן מקבוצת הכדורסל של בית הספר שבר את הרגל?" שאלה מקס בפה מלא שוקולד .
הנהנתי לעברה, מובן ששמעתי הרי זו הייתה שיחת היום.
"אני חושבת שהוא חלומי." אמרה מקס והביטה בחלל האוויר בחולמניות.
"השאלה היא, מקס ידידתי, למה את מספרת לי את הדעות שלך בנוגע לבנים? אין לך חברות או משהו?" עקצתי אותה. למרות האופי המאוד לא נוח של מקס, היא הייתה מאוד פופולרית בקרב הבנות בבית הספר, אבל אף אחת מהחברות שלה לא הייתה כמוני, אני הייתי מה שמקס נהגה לכנות הידיד ההומו, למרות שלא הייתה לי שום נטייה מינית.
"כי אתה הידיד ההומו שלי." היא צחקה והמשיכה ללעוס את הקפקייקס שלה .
"דיברנו על זה כבר, אני לא." עניתי במהירות, אני ידעתי שאני לא כזה והיא ידעה שאני לא כזה אבל עם אבא, שאנה או אוליבה ישמעו את זה אני יהיה גמור.
נראה היה שמקס מבינה את הבהילות שבדברי והחליטה לשנות את הנושא .
"אני משועממת, אולי אני אלך לחפש עוד עבודה." היא ניגבה את פיה במפית.
"את תתישי את עצמך בסוף." הבטתי בה במבט מבוהל, היא עבדה בלי סוף, מהרגע שבו היא חזרה מבית הספר ועד השעות הקטנות של הלילה.
"אני אוהבת לעבוד ועם זה יקרה ואני אתיש את עצמי לפחות יהיה לי קצת זמן איכות עם אבא שלי בבית בחולים, לא?" היא כנראה התחילה קצת להתעצבן כי קצות האוזניים שלה התחילו להאדים .
הנהנתי אליה, קצת ריחמתי עליה, אביה עבד כל היום והיא נשארה עם אשתו המרושעת שבזבזה את כל הכסף שלו. זה היה נורא.
"טוב אני חושבת שאני אזוז, אבא שלי בקרוב חוזר לפני משמרת הערב ויש לי בערך שעה להיות איתו. אז… נדבר כבר ריקי." היא התרוממה מהספה ואני בעקבותיה, ליוותי אותה אל הדלת שם נפרדתי ממנה בחיבוק בין ידידים וסגרתי את הדלת, משאיר את גל החום שבחוץ מאחורי.
לצערי הרוגע לא נמשך זמן רב מידי. לא הספקתי אפילו להתרחק שני צעדים מהדלת כשהפעמון צלצל שוב.
זה היה יכול להיות רק בן אדם אחד שמצלצל זמן רב כל כך בפעמון ובכוח שכזה- אחותי החורגת, אוליביה.
אבא שלי התגרש מאמא שלי כשהייתי בן שבע, ואחר כך התחתן עם אמא של אוליביה, שאנה ג'ונס, שהשתנה בחתונה למרטין.
אוליביה היא בן אדם מגעיל ששונא את כולם, והיא כל הזמן מנסה לרדת עלי. היא מתנהגת כמו כלבה, במלוא מובן המילה. ולמרות זאת היא מצליחה איכשהו לשמור על חוג חברים של כמעט אלף אנשים ולהיות מלכת השכבה.
בהחלט מרשים, תמיד ידעתי שאני צריך ללמוד ממנה כמה דברים על חברות, ולמרות שניסיתי, זה פשוט אף פעם לא הלך, הסגנון הכלבתי שלה לא היה הסגנון שהתאים לי.
כשהצצתי במשקוף גיליתי שאוליביה לא לבדה, איתה היו החברות שלה, חבורה של חמישה שפוטות מגעילות שהתלבשו בצורה זנותית אפילו יותר ממנה, והיו רזות פי שניים ממנה. הן ככל הנראה שקלו פחות מהכלב שלי, והכלב שלי שקל בקושי עשר קילו.
נאנחתי בעצב ופתחתי את הדלת, מולי נעמדה במלוא הדרה הכלבה הכי גדולה של בית ספר וורסט היי.
שיערה החום של אוליביה היה מחומצן כרגיל וחלק מפן, עינייה הירוקות עברו עלי פעמיים ואז פיה התעוות בלגלוג, השפתיים העבות, המרוחות בליפגלוס בשכבה שיכלה לספק שישה בנות אחרות למשך חודשיים, נמתחו לחיוך מלגלג והיא נעמדה בעמידת הכלבה הידועה שלה, כשידה הימנית על מותנה ותומכת בידה השמאלית שהייתה צמודה לגופה ואז התכופפה במרפק ונשלחה כלפי מעלה, לגובה של פניה, כדי שתוכלי להתעסק בציפורניים שלה בעודה צוחקת עלי.
"שלום, אפס. זוז מדרך." הוא אמרה בשמחה והעיפה אותי הצידה, נפלתי על הרצפה והיא עברה על פני.
אחריה עברו כל החברות האנורקטיות שלה וירקו לכיווני, נאנחתי כשהן פשטו על הספות ותפסו את הסלון.
"ועכשיו נשאר לי רק החדר." מלמלתי ועליתי למעלה במדרגות, לחדר הקטן שלי, הפינה הבטוחה שלי בבית המשוגע הזה.
צנחתי על המיטה הנוחה שלי ונאנחתי חלושות, אני פשוט שונא אותה.
אבל ידעתי שהבחירה לא הייתה בידי, אבא התאהב עד מעל הראש בשאנה.
לפתע משהו הסיח את תשומת ליבי, צעקות לעזרה מהקומה הראשונה, זו הייתה כריסטינה. היא כנראה חזרה מבית הספר ונכנסה ישר למלכודת המוות שאוליביה והחברות שלה התמינו בסלון.
"תעזבי אותי משוגעת!" נשמע קולה השבירי של אחותי הקטנה. לא יכולתי להתעלם ומיהרתי להחלץ לעצרתה.
יצאתי במהירות מחדרי ומיהרתי במורד המדרגות, עד לפני שהגעתי למטה יכולתי לראות את החברות האנורקסיות של אוליביה מחזיקות את אחותי בכוח בעוד אוליביה מורחת איפור כבד על פניה.
"אוליביה!" צעקתי וקפצתי מעל שני המדרגות האחרונות יחד. אני לא יודע מה קרה אבל לרגע ממש יכולתי להרגיש כמו גיבור על. "תעזבי אותה!" אמרתי בקול מצווה.
לרגע היה נראה כאילו אוליביה לא יודעת מה לעשות וכך גם חברותיה, ואז היא חזרה לעמידת הכלבה שלה.
"מה תעשה לי, אפס?" היא שאלה בצחוק והעיפה על כריסטינה את כל הפודרה, כריסטינה השתעלה והחלה לבכות.
"את זה!" אמרתי ורצתי אליה, שנייה לאחר מכן היא כבר קרסה לקרקע ואחזה בבטנה, מייבבת.
לא התכוונתי שהאגרוף שלי יהיה חזק כל כך, אבל זה היה מספק.
תפסתי את כריסטינה ורצתי לחדרי כשאני נועל את הדלת.
ואם אתם שואלים את עצמכם מה כל זה היה אז תנו לי לענות לכם מראש , זה יום ממוצע במשפחת מרטין .