רסיסים מהעבר – פרק ג'.

התהלכתי על גבי המדרכה המלוכלכת בגועל מחליא, פנסי הרחוב האירו כל מספר דקות, מתאמצים להעניק מעט אור לחשכה האפלה.. איש אינו התהלך ברחובות, היה כה קר, רוח סוערת נשבה על גבי עורפי בקרירות וגרמה לי להתכווץ ולפלוט אנקת ייאוש רק לרגע, לכל הרוחות.. אני.. אני חייבת להיות חזקה.
המדרכה הייתה מעט מחליקה עקב הגשם שירד מלפני מספר דקות מעטות ולמזלי נגמר, גופי התקרר והיה ספוג מים עד העצם, חשתי כיצד אני קבורה בתוך המים הקפואים.. זה מצליף בי, כאלפי סכינים שחודרות ודוקרות אותי, אני חסרת אוויר.. חסרת נשימה.. אני מחפשת ארך דרך לצאת ולא מוצאת.. לכודה, כלואה, חקוקה במקום ללא כל דרך חזרה, אין אור, יש רק חושך וקור מטריף דעת, מענה, חסר כל רחמים.. כה מורט עצבים, שריריי התכווצו ונקרעו בפעם אחת קורעת וחשתי כיצד לבי חסר דופק.. ידיי מתפרעות מצד לצד, במעט נוגעות ומצליחות להימלט אך ישר צונחות שוב, אני כל כולי שוקעת בעמקי התהום האפלה, מוותרת.. מאבדת כוחות.. איש לא הבחין בי, איני חשובה לאף אחד.. איש אינו דואג לי, איש אינו אוהב או רוצה אותי בחברתו, איני לעולם יהיה טובה מספיק..
טלטלתי את ראשי וחשתי כיצד הדיכאון שבזיכרון המחריד הצליח רק לרגע לכבוש אותי, לפחות זה לא קרה בלילה.. בסיוט..אולי הלילה אני אצליח להירדם?!
בטני נקשרה באלפי קשרים, הייתי כה קצרת נשימה, דמי נזל מפניי וידיי רעדו, הקור.. המים.. גם יש מים במעט חמים.. ששורפים אותי.. וגם הקרים שבתהום..
לכל הרוחות, עצרתי במקומי ונשמתי עמוק, לא, איני אתן לזה לשלוט בי! אני חייבת להיות בשליטה ולהראות אחראיות כל הזמן, אני נואשת לכך.. חייבת זאת, לא יכולה לחיות בלי לדעת מה הוא הצעד הבא, זה כה מבלבל ומטריף אותי שאיני בשליטה.. אסור לי לא להיות ממוקדת, זה לא בריא, זה לא טוב! המוות של דניאל ושל החבר שלה.. מה הוא הצעד הבא? מי זו נטלי לכל הרוחות?
לפתע שמעתי קול נפילה רציני, הרמתי את ראשי ובדיוק האור האיר עליי ועל.. הבחורה הזו, אך עדיין הייתי קבורה בחשכה המלכותית שלי.
רצתי אליה, נפלא, משהוא שיעסיק אותי.. לעת עתה.. הושטתי לה את ידי והיא אחזה בה בשמחה, ערמת שיערה הגלי והחום, הארוך והמלא במיוחד עטרה כמעט את כל פניה.. "את בסדר?" שאלתי בדאגה.
שיניה נקשו. "ק..קר.. קר לי.." היא גמגמה ברעד.
למרות שגם לי קר פשטתי את מעיל הגשם שלי, סרקתי את לבושה, היא רק לובשת חולצה ארוכה דקה וג'ינס? היא משוגעת?!.
הלבשתי עליה את המעיל. "את בסדר?" שאלתי שוב ומשום מה במעט דאגה.
ידה הייתה קרה כקרח וכה לבנה וחיוורת. עיניה היו קרות ושקופות, אטומות בחוסר עומק מסוים.. הבל פיה הסגיר אותה, היא שתתה. "לא.. כלום לא בסדר..!". היא העבירה קצוות שיער מרדנית לאחורי אוזנה וריח של דם מחליא שיפד את האוויר הנקי והצונן, חשתי תחושת חלחלה ודמי נזל מפניי, כל מערכותיי דלקו וקרביי להטו.. עיניי נקרעו לרווחה וידה המדממת טלטלה את כל עולמי בין רגע.
"את צריכה אתקשר למישהו? איפה הטלפון שלך?". שאלתי בדריכות וגררתי אותה אל תוך הרכב שלי, היא נזרקה אליו באפיסת כוחות ובחוסר מודעות לדבר מה. "אין לי אף אחד..". היא לחשה.
לבי התכווץ בכאב ונסתי לחייך אליה חצי חיוך מעודד. "להסיע אותך למיון..?". שאלתי בתוקף.
עיניה נפערו לרווחה בחרדה. "לא!". צווחה ואז חזרה להישאב אל תוך המושב האחורי, מזהמת לי אותו בדם.. "לא, בבקשה לא.. תורידי אותי כאן, אני בסדר!".
זקפתי את גבותיי בתימהון. "קו.. קוראים.. קוראים לי מרי..". גמגמתי ברעד, הייתי חייבת לשקר, איני במצב ששמי יכול להינתן לכל אחד. "מי את?"
היא הרכינה את ראשה לידיה. "אני כלום.. אני סתם דף מחורבן וארור אחד חסר חשיבות.. תני לי למות, בבקשה..!". הפצירה בי.
נאנחתי ופלטתי אנקת ייאוש, שריריי נמתחו בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים וזה חלחל לי כה עמוק, ובלי לחשוב פשוט נסעתי, לוחצת על גבי דוושת הגז בדריכות ללא כל התרעה מוקדמת, היא צנחה על גבי המושב שלי, לחיה הימנית מוטחת בריפוד המעקצץ והישן, הקניות נפלו במקצת על גבי רצפת הרכב, הביצים התגלגלו ואחת נשברה.. עצמתי את עיניי וצפירת המכוניות גרמה לזיעה קרה לבצבץ במצחי, ראשי הסתחרר והייתה לי תחושה שאני עומדת להתעלף.. כל סערותיי סמרו ודמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, חבטתי את ידיי בהגה והקללות של הנערה המדממת והמתוסבכת שמאחוריי צווחו בעמקי נשמתי המצולקת, הדהדו בכל איבר, מערכת ותא בגופי וחרבו אותי עד אפר.. חשתי כיצד כל העולם מסתחרר סביבי ואני נוסעת ללא כל שליטה.. לפתע הטלפון שלי צלצל, לא יכולתי לענות לו..
הצצתי מבט חטוף, מספר חסוי, בלעתי את רוקי וזה צרב, החור השחור שבבית החזה שלי נקרע לרווחה.. מפוגג אותי לגורמים וגורם לכל עולמי להחשיך ולהיעצר מלכת.. אבדתי את נשמתי, האצתי אותה, חיפוש אחר מקור חמצן כלשהו אחר כלשתי בכך.. כפות ידיי החלו להזיע באופן מחליא.. התכווצתי בכאב ומיץ מרה עלה בגרוני.. אלוהים אדירים, אני חייבת להירגע.. חייבת.. אני עוד איהרג!

התבוננתי בה, שערה היה מקולח והותיר במעט שובל של מים לאורך המסדרון, היא ישנה בחדרי, מפרק ידה חבושה ומחוטאת, מזל שעברתי קורס של עזרה ראשונה בהתחייבות בכיתה י', מי זו בכלל? היא לא הפסיקה למלמל דברים כלל לא ברורים, לא הפסיקה לבכות ולנסות לתקוף אותי כאלו אני האויב היחידי בכל עולמה.. השפלתי את ראשי ותפסתי אותו בין ידיי.. התכווצתי בכאב והתקדמתי לכיוון שולחן העבודה שלי.
התבוננתי במייל המודפס שראיתי בזמן העבודה וגרם לי להשתנק ולרטוט, להיהפך בין רגע לפקעת אחת של עצבים.. הפחד והחרדה הכו בי בחוזקה ופתחו את כל צלקותיי לרווחה.. כל סערותיי סמרו וקרביי להטו, ראשי קדח בחוזקה ובכאב חד שבחדים, חשתי כיצד להב חד חוצה אותי ופורק אותי על נשקי, יש מישהו שיודע זאת..
נמען: חסוי.
שעה: 17:32
'אני יודע מה את מנסה לעשות, וותרי עכשיו, אני אמרר ויהרוס את חייך עד אפר, אני אטלטל לך את עולמך ויקטול אותך ללא כל טיפת חשיבה, האקדח טעון ויש לי לא מספר כדורים שמחכים לך..
שנינו יודעים מה אביך עשה לך, זה באמת שווה זאת? היא מתה, את עדיין חיה, אבל אולי לא לעוד הרבה זמן'
רקעתי בכפות רגליי על גבי רצפת הקרמיקה המחליאה והמטונפת שכה המון זמן לא ניקו אותה, מנסה להפיג ממני את הנימול, הכול התרוצץ מנגד לעיניי.. לא, לא, לא!
המגע שלו רטט וצרב את גופי ככוויה מייסרת, הנשיקות הגועליות שלו מרטו את נשמתי.. המילים שלחש לי סתרו והתביעו אותי.. התכווצתי ודמעה נזלה במורד לחיי.. אסור לי לחשוב על כך, מי הוא אותו אדם? הוא מי שרצח את דניאל? כיצד הוא יודע זאת? איש.. איש לא ידע מכך, זהו סוד שקבור בעמקי הארון שלי, הסוד שפורק אותי על נשקי ותמיד מחזיר אותי נפשית ופיזית אלפי צעדים אחורה.. איני מסוגלת להתמודד עם כך שוב, אני עייפה.. חסרת תקווה.. חסרת ציפייה ואור בקצה המנהרה החשוכה הזו..
לפתע קבלתי שיחת טלפון, אחזתי בו והוא צנח מידי ונשמט על גבי הקרקע. חסוי… נפלתי לצד הטלפון ועניתי לו, בולעת את רוקי, נשרפת כאש להבה בתוך עמקי קרביי, אלפי הצלפות הצליפו על גבי עמוד שדרתי ללא כל טיפת רחמים, ללא כל טיפת אנושיות, חשתי כעש שנמשך אל תוך עמקי האש היורדת, נתפסת ברשת הסכנה שאיכשהו נקשרתי ונהייתי פריט משחק בה גם.. יש בו משהו הרבה יותר עמוק מרצח, יש כאן מישהו שרוצה שאני אסבול.. רצח את החברה היחידה שלי, מודע לאבי.. יודע את המייל שלי ואת מספר הטלפון שלי.. לכל הרוחות.. "הלו?". שאלתי בקול צייצני.
"שירה..?" קרא קול חלוש. "שירה אריסון?".
הקול כלל לא נשמע כמו שציפיתי. "מי זה?". שאלתי בצריבות .
"אני.. אני אביו של ג'ק לויד..". הוא פתח. "קוראים לי בוב".
כיווצתי את גבותיי ונעמדתי אט- אט כצמח. "לא מוכר לי". קבעתי.
חשתי את החיוך שלו. "אני אביו של החבר האחרון של דניאל, החברה שלך..".
נפלתי על גבי הכורסה כחפץ. "אוי, אני כל כך מצטער.. שמעתי על כך לפני יומיים, אבדה נוראה.."
הוא נאנח בייאוש. "אכן, כן". אמר כמעט בלי קול. "רק רציתי לומר לך שאני מצטער ומשתתף בצערך, ההורים שלה גם מאוד שבורים.."
מעולם לא ראיתי את הוריה של דניאל, מעולם לא שמעתי דבר מה על משפחתה, היא מעולם לא פתחה זאת בפני מישהו. "אני אדבר אתם בהזדמנות..". גמגמתי. "אני יכולה לשאול אותך משהו בוב?"
הוא נשם עמוק. "כן". אמר בקצרה.
"איני רוצה לחטט אבל איזה סוג של נער היה ג'ק..?" שאלתי בסקרנות. "אני מתכוונת, הוא היה ילד טוב או מסובך?"
בוב השתנק. "הוא היה ילד מדהים! קיבל ציונים טובים, זכה בפרסים, היה הקפטן של קבוצת הכדורגל, עתיד שלם נפרס לפניו ונקטל בין רגע.. זה נוראי".
בלעתי את רוקי. "באמת נשמע מישהו שחבל שנגזל מהעולם".
"למה את שואלת זאת?". התעלם ממני.
לחצתי בכף ידי על גבי מצחי. "סתם, סקרנות..". צחקקתי.
"אל תנסי להיות גשש בלש, הניחי זאת למשטרה". הציע לי בחום אך משום מה הדבר נשמע לי די צורם.. "על כל פנים, אני מצטער על השעה, פשוט חשתי צורך עז לומר לך זאת".
חייכתי. "זה בסדר, בכל עת". אמרתי ברכות. "לילה טוב בוב".
"לילה שירה". אמר וניתק.

הנערה חומת השיער התיישבה ממולי ועטפה את עצמה, בטני נקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח והייתי קצרת נשימה, כל סערותיי סמרו ודמי הלם במוחי, הגיע הזמן להתמודד. "בוקר טוב". אמרתי ברכות.
היא השפילה את ראשה. "אני.. אני מצטערת על אתמול..". מלמל .
גחכתי. "זה בסדר, שבי". הפצרתי בה והכוויתי בידי לכיוון הכיסא הירקרק שניצב ממולי, לא חשתי מאוימת על ידה, ראיתי נערה אחרת מאתמול.. ראיתי נערה מבולבלת ואבודה, שבורה לאלפי רסיסים ומצולקת פיזית ונפשית, היא הייתה חיוורת ונבוכה, היא רעדה לצדי.. לבי התכווץ בכאב וכל שריריי נמתחו בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים, ידי רעדה כשקרבתי אליה את קנקנן התה. "לרוויה, את זקוקה לכך".
היא לכדה את שפתה בין שפתיה המלאות. "לא תודה..". היא לחשה. "מוטב שאלך, עשיתי לך מספיק בלאגן כאן, לא כך?".
השפלתי את ראשי וכפות ידיי הזיעו מהמתח האדיר, כלהב חד שגרם לי לרטוט במקומי ולקשור את אצבעותיי האחת בשנייה.. הקשחתי את גבי ורעותיי צרבו בכאב שגזל ממני הכול.. חשתי שאני חוזרת לסיוט שבאתי ממנו, ששוב אני כושלת ונקלעת לאפלה.. "זה בסדר, אני אשמח לעזור לך". חייכתי חצי חיוך. "אז, מה הוא שמך?"
היא בלעה את רוקה. "מלאני, אבל אני שונאת את שמי..". היא צחקקה. "אני באמת שמצטערת על ההצגה של אתמול, ועל הדם והקללות.." היא מלמלה ורעדה. "איני יודעת לשתות.." הסבירה.
אני חייבת להיות אמיצה. "נפרדת מחבר? רבת עם חברה? מה קרה?"
היא זקפה את גבתה. "עשיתי מעשה שאני מתביישת בו.. בשביל מישהו שאינו שווה זאת, הוא פשוט בגד בי מאחורי הקו עם איזו נערה אחת מחומצנת.. זה פגע בי, אהבתי אותו..! וזה הוביל לדברים נוראיים ומלוכלכים ביותר, אני באמת שמצטערת על כך.. אבל בלתי נתן לתקן את מה שכבר עשיתי..". נסתי איכשהו להקשיב לה אך חוט המחשבה שלי קטף אותי מהמציאות.. דבריה נשמעו כהד רחוק באופק.. דניאל הייתה זהובת שיער, היא יצאה עם מישהו ולא גלתה על כך לאיש.. מלאני, פגעה ומתחרטת על כך שהיא עשתה דבר מה.. בלתי נתן לתקן זאת.. כיווצתי את כפות ידיי לאגרופים נוקשים, האם היא התנקשה בו ו..-
"בכל מקרה, זה סתם עניין.. חייבים להמשיך הלאה בחיים..". היא משכה בכתפיה. "אז, למה את גרה כאן לבד?" שאלה בהתעניינות.
בלעתי את רוקי וראשי כאב. "זה בסדר, אני בסדר..". מלמלתי.
היא כיווצה את גבותיה. "את יודעת, אינך צריכה להתבייש שאת לסבית, כולנו בני אדם.. זה לא אומר שאינך פחות טובה ממישהו..-"
עיניי נקרעו לרוחה. "מה?!"
"התמונות שלך, יש לך אלפי תמונות עם נערה אחת.. אתן נראות כל כך אוהבות ודומות אחת לשנייה..!"
גלגלתי את עיניי. "היא הייתה החברה הטובה ביותר שלי אבל רבנו, .." לחשתי, לא היה נעים לי שאני משקרת לה.. במיוחד אחרי שפרקה את לבה בנואשות לפניי פחות או יותר, אך לא הייתה לי כל ברירה, איני מכירה אותה עדיין מספיק טוב על מנת לספר לה מי אני באמת ולמה אני לחוצה ושומרת את התמונות של החברה הטובה ביותר שלי.. בשביל לזכור אותה.. לא לשכוח אותה.. הנכחות שלה לעד תשאר כאן בחדר.. צלצול רועש של שעון הביג בן קטע אותה באותו הרגע שפצחה את פיה לרווחה, היא התכוונה לענות אך סימנתי לה לשבת על מנת לא להתאמץ יותר מידי ואני הלכתי להביא לה. "זה בסדר..". הרגעתי אותה, היא נאנחה והתיישבה בשילוב ידיים מחכה.
התקדמתי לכיוון המגירות במטבח ושלפתי את הטלפון שלה.. עולמי נקרע תחת רגליי והחשיך בין רגע, עוד רגע וכשלתי על גבי הרצפה, דמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, בטני נקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח, כל סערותיי סמרו והייתי קצרת נשימה, גרוני היה חנוק וקרביי להטו, ראשי קדח בחוזקה כמטען חשמלי טעון בזוג קוביות קרח קפואות והרעד והפחד הכו בי בחוזקה.. חשתי כיצד הכול מסתחרר סביבי.. ורק שם אחד חזר על עצמו שוב ושוב בראשי, השם שעל גבי מסך הטלפון : נטלי.
"איפה הטלפון?". היא קראה לי.
כיווצתי את ידיי לאגרופים והדחקתי את כל הפחדים לפינה הרחוקה ביותר, התקדמתי אליה בראש זקוף וזרקתי אותו לכיוונה. "בבקשה..". מלמלתי ומרחתי את הגבינה הלבנה על גבי הצנים שלי.
היא התכווצה והחווירה. "אני עוד רגע באה.. זה אישי..". גמגמה ויצאה לכיוון המרפסת.
בלי לחשוב נטרתי מהכיסא, דוחפת את השולחן לאחור וכמה צורבת ומענה מתחת לחגורה הסתערתי לכיוון חדרי, פתחתי את תיק הג'ינס הזרוק שלה לרווחה ושפכתי את כל תכולתו על גבי מיטתי.
היו בו המון שרשראות וצמידים מחרוזים צבעוניים למדי, היה שם גם קלסר שמשך את תשומת לבי. פתחתי אותו לרווחה ומצאתי שם תמונות של.. של דניאל..
היו שם גם תמונות שלי..
דפדפתי בדפים ובמצבים כאלו דבר לא נתן, פתחתי את הריצ'רץ' הקטן והיה בתוכו סכין קטנה אך חדה שבחדות.. מי זו הילדה המפחידה הזו שהענקתי לה מכסה?
בלי לחשוב חטפתי את הקלסר, רצתי למרפסת דירתי וירדתי בכל מדרגות המתכת, רצה, כאילו והמוות רודף אחריי.. במעט החלקתי וחשתי שהקרסול שלי נקטעה ממקומה אך המשכתי לרוץ.. לא מפסיקה, לא מתבוננת לאחור, לבי הלם בחוזקה ונשמע למרחק של קילומטרים, נשימותיי היו כבדות ודמי נזל מפניי, שרירי בטני נקשרו בכאב מקציר נשימה וגרוני היה חנוק.. כפות ידיי הזיעו מהלחץ האדיר ולחיי היו סמוקות.. אלוהים אדירים, זה לא היה סתם.. היא חפשה אחריי.. הכול היה הצגה..
מה היא רוצה ממני? מה עשיתי לה? מה הקשר שלה לנטלי..? נעמדתי על גבי המדרכה וחפשתי בנואשות ובדריכות אחר מונית.
"היי מרי!". היא צווחה לעברי, קפאתי במקומי. שתלך.. "מה את עושה?!".
הסתובבתי אליה וחבטתי בפניה, היא עפה לאחור, רעדתי במקומי והתאבנתי בין רגע, ארשת פניה השתלטה ונהייתה אפלה להחריד. "חתיכת.. יואו, מה לא בסדר אתך?!"
"מי זו נטלי?!". צווחתי.
היא קפאה וניסתה לעמוד אך בעטתי בה. "מי זו?!". האצתי בה.
היא בלעה את רוקה והתבוננה בי כנואשת למעט חמלה ורחמים.. שמאוחרים מידי, כבר נתתי לה זאת, לבוגדת הארורה.. "היא רק חברה טובה.."
"ואיך את מסבירה את הסכין והקלסר?" שאלתי בדריכות.
עיניי נקרעו לרווחה. "חיטטת לי בדברים?!"
"את בבית שלי!". נסתי להגן על כבודי.
היא השפילה את ראשה לידיה. "לעזאזל.. הפלת את עצמך שירה.. את לא מבינה..-"
רעדתי והתכווצתי בייסורים. "מה..?" לחשתי.
"אני כה מצטערת.." היא נעמדה וסטרה לי סטירה שהעיפה אותי על גבי העמוד וגרמה לראשי להיחבט בו, דמי הלם במוחי וכל מערכותיי דלקו.. הכאב ההולם והמנציח פרק אותי על נשקי וחרב אותי עד עפר.. חשתי חסרת אונים ומסוחררת, הבחילה עמדה בגרוני החנוק וראותיי כאבו בייאוש ואובדן..
"תתרחקי.." השתנקתי.
היא משכה בשערי ובעטה בבטני אך כשרכב צופר התקרב אלינו היא לקחה את עצמה ורצה משם ונעלמה כרוח רפאים.. אלוהים אדירים.. הראש.. הבטן.. הצוואר.. הגוף..!
"שירה?!". קול מוכר גרם ללבי לרטוט, סובבתי את ראשי, אדם.
נסתי לפלוט חיוך אך כשלתי כישלון חרוץ. "אדם.." לחשתי. "אתה זוכר אותי..?"
הוא נשא אותי כמו כלה והניח אותי לצד מושב הנהג, הוא רץ למושבו שלו והתניע את הרכב, לחץ על גבי דוושת הגז ורק עצם התחושה שאנו יחדיו ברכב הסגור גרמה לקרביי ללהוט, אך הייתי כה כאובה ומבולבלת על מנת להתרכז בכך. "מי זו הייתה?". שאל בדאגה.
"לא יודעת..". לחשתי והשפלתי את ראשי. "מה אתה עושה כאן?"
הוא העביר יד בשערו, ידי עקצצה.. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי.. כה רוצה להעביר גם יד בשיער המשי הזה שלו.. "סתם עברתי, מזל!". הוא השתנק. "את רוצה ללכת לביתי?"
"לא, זה בסדר.. איני רוצה להתריח והכול בביתי.." לחשתי.
הואחבט בידיו על גבי ההגה והסתובב חזרה. "אנחנו לוקחים את הדברים שלך, לפחות את החשובים ואת עוברת אליי.."
"למה זה כה חשוב לך?" שאלתי בבלבול.
הוא התכווץ במקומו. "את יודעת מה זה היה לראות אותך כך..?"
גחכתי. "אל תהיה מצחיק".
"חומד, הלוואי.." הוא מלמל. "מי עשה לך זאת?"
זקפתי גבה בתימהון. "מה?"
"הצלקת". הסביר ועצר בחנייה שבביתי.
יצאתי מהמכונית טורקת את הדלת. "סתם.. זה ישן, אני לא זוכרת.."
"זה נראה כואב.." העיר.
התבוננתי בו. "החיים כואבים". גיחכתי.
"במקרה שלך!". העיר. "לי אין כל בעיה עם חיי.."
נכנסתי לדלת ביתי שנארה פתוחה. "כל מי שאומר זאת מנסה להכחיש דבר מה".
"את לא מכירה אותי!". הקניט.
שלבתי את ידיי ונשענתי על גבי הקיר, עיניו הירוקות והעמוקות הכו בי בחוזקה וסחטו את נשמתי עד אפר.. חשתי כפקעת אחת של עצבים והתמכרות, כשיכורה ונואשת אליו.. פרפרתי במקומי וכל מערכותיי דלקו, חשתי שנכרך לי סרט מסביב לאגן ואני נמשכת אליו ללא כל שליטה.. לבי הלם בחוזקה וחזי כאב, הייתי קצרת נשימה ודמי התפרע בעורקיי, ראשי הסתחרר וצמרמורת מגלפת ומטלטלת מרטה אותי עד הסף. "גם אתה לא אותי".
"היית רוצה שנכיר?" שאל בשובבות.
משכתי בידיי. "נראה לאן החיים יקחו אותנו.."
הוא צחקק והעביר קצוות שיער מרדנית לאחורי אוזני, גורם לקרביי ללהוט בין רגע ולכל שריריי להתכווץ בכאב. "היום בערב?"
"אני לא פנויה עכשיו לזוגיות.."
הוא זקף גבה. "יש לך מישהו?"
"לא!". מהרתי למחוא. "אני פשוט לא פנויה עכשיו..!" קבעתי. "בכל מקרה, אני בסדר, תודה על הדאגה אדם.." לחשתי.
הוא גלגל את עיניו. "למה את קשה? מה המספר שלך?"
"מספר".
הוא גחך. "בסדר.." מלמל בארסיות ובאופל. "מה שאת רוצה.." ושלף את ידו לכיס האחורי שלי ולקח את הפלאפון שלי, הוא הכניס לתוכו את המספר שלו ולאחר מכן התקשר לטלפון שלו. "עכשיו יש לך אותי".
"מי אמר שאני לא ימחק?" צחקקתי.
הוא התקרב אליי ויכולתי לחוש את נשימותיו על גבי עורפי וזה כה עינג ושלח אותי למקום טוב יותר.. "נראה אותך, ואם תמחקי, מי אמר שאני ימחוק?" ולאחר מכן לקח את עצמו והלך, מותיר אותי קצרת נשימה ומבולבלת עד הטרפת נפש ושיכרון חושים מנציח ופורק.. הוא העוגן שלי.

כתבתי במנוע החיפוש של גוגל את השם: ג'ק לויד, נמצאו רק סרטונים שלו ואולי את עמוד הפייסבוק שלו.. זה טוב.
נכנסתי לרשימת החברים שלו.. ובלי להסס כתבתי את השם : נטלי. מצמצתי בעיניי, דבר. נסתי באנגלית.. וראיתי רק שתי בנות, אחת בעלת שיער חום ועיניים חומות והשנייה בעלת שיער שחור ועיניים תכולות, יפהפייה.. לפתע קפאתי במקומי והספל קפה שהיה מוחזק ביציבות בידי צנח ונשבר לאלפי רסיסים על גבי הרצפה.. אלוהים אדירים – היא.. היא מוכרת לי.. אבדתי את נשמתי וכל סערותיי סמרו, בטני התהפכה שוב ושוב וראשי קדח בחוזקה.. נכנסתי אל הפרופיל שלה בדריכות וחפשתי אחר מקום עבודה, היא עובדת ב – Bar & Restaurant, זה.. זה המקום שבו דניאל עבדה בעבר..
אחזתי בתיק הצד שלי ויצאתי מהבית, נועלת את הדלת ובודקת מספר פעמים על מנת לבדוק שהיא נעולה היטב.. הגיע הזמן לפגוש את הנטלי הזו.