רק דמיון-הקדמה
כולם התהלכו סביבי מבוהלים והביטו בי בעיני עגל נדהמות, רציתי להיות רחוק מהמקום הזה, אני לא יכולה עוד לשאת את המחשבה שכולם פה מסתכלים עליי בתור פושעת..
אפסו לי הכוחות..
ישבתי על הכסא עם ראש מורכן וידיים שקשורות באזיקי ברזל, כיאה לפושעת טרייה..
מה יהיה איתי?
ראיתי את אמא מתייפחת בתוך החולצה של אבא. אבא לא בכה, וזה יותר כאב לי, כי העיניים שלו כן האדימו, תמיד שיבחו אותי שהאופי שלי חזק, בדיוק כמו של אבא שלי..
אחי דון היה יותר מעשי, הוא התהלך מצד לצד, וענה את השאלות המתבקשות לאנשי מד"א ולאנשי המשטרה הרבים שפקדו את ביתנו הקטן..
אני באמצע הסערה , וכל הסערה בגללי!!
אבל זה לא נכון, צעקתי בתוכי, אני יודעת שזה לא נכון! אני לא עשיתי את זה..אני בעצמי נבהלתי ממה שראיתי..אז איך זה יכול להיות אני?
לכל השאלות האלו לא הייתה תשובה, העובדות שהייתי איתה באותו חדר, ובאמצע ויכוח סוער הכריעו את הכף לרעתי, ובגדול!
אין פה לאף אחד ספק, כולם מדברים איתי כאילו אני דקרתי אותה!
מה הם שפויים? נראה להם שאני ידקור את רומי?
את אחותי התאומה?!
נכון שלא היינו החברות הכי טובות, למרות שכולם אמרו לנו שתאומות זהות אמורות להסתדר מצוין ביחד, טוב אז זה לא קרה במקרה שלנו..
ונכון שרבתי איתי רק לפני רבע שעה, לפני שכל ההמולה הזאת הצטברה אצלנו בבית..ואוו עבר רק רבע שעה, זה נראה כמו שנה!
אבל אני בחיים לא הייתי דוקרת אותה!
"דוריאן?" שאל אותי מישהו בעל סמכות קולית, הרמתי את עיני האדומות לכיוונו..שוטר.
"אני נשבעת, זה לא אני" לחשתי באימה, והוכחתי עוד יותר את "חפותי" בכך.
אני לא יודעת מתי ואיך, הגיעו שתי שוטרים מהצדדים שלי והרימו אותי לכיוון ניידת משטרתית שחיכתה מחוץ לשער..הרימו? גררו!! לא היה לי כוח ללכת על הרגליים שלי שרעדו ללא שליטה.
עברתי ליד גופתה המוטלת על האלונקה של רומי, רומי אני נשבעת לך שזה לא אני!
הרגשתי שהיא מאשימה אותי, אחרי הכל רומי ידעה…
"זה לא אני" צרחתי אליה, רצתי לעבר הגופה שלה בטירוף מוחלט.
איי..הכניסו לי מחט ליד, זה כואב..הרגשתי כל כך עייפה פתאום! ועוד יותר חלשה ממה שהייתי במילא, הם מרגיעים אותי עם זריקות, אדיוטים! את הכאב שיש לי בלב לעולם לא תוכלו להרגיע.
בסופו של דבר ישבתי בניידת המשטרתית בדרך לתחנה..אני יודעת שזאת אשמתי..
תמיד קרו לי דברים מוזרים בערך מגיל שבע, ההורים סתם חשבו שאני שובבה ואני אף פעם לא הקדשתי מחשבה רבה לנושא כי הייתי עסוקה בלצאת מכל העסקים האלו נקייה מאשמה..רוב הפעם אפילו האשמתי את רומי..
היא אף פעם לא סלחה לי על זה, עד לרגע שבו סיפרתי לה מה באמת קורה איתי..
אבל הפעם היא עברה כל גבול..
"אני מצטערת" לחשתי לנשמתה הפורחת לנגד עיני באוויר מול השמשה של המכונית, השוטרים בטח חושבים שנטרפה עליי דעתי!
אני לא הייתי צריכה לדמיין את הסכין ננעץ בלב של רומי, ואז זה לא היה קורה..
לידי ישב אדם עם זקן לבן ארוך ועיני תכלת שמיים שחודרות את כל הגוף..איך הוא נכנס לניידת, מה השוטרים לא רואים אותו?
הסתובבתי לעברם במהירות אך הם היו בשלהם, אולי באמת נטרפה דעתי?
הוא חדר לתוך נשמתי וליבי, ואמר בלחש "אם את לא רוצה שזה יקרה, תגיעי אליי!! במהרה.." ונעלם.
"חכה תחזור" צעקתי אליו, אך כבר הייתי שרויה בחושך העמוק.
קפצתי מהמיטה בבהלה כשכולי מזיעה..
הסתכלתי על המיטה של רומי, היא ישנה בשלווה!
מזל..
זה היה רק חלום.
אבל כל כך מוחשי..
תגובות (8)
תמשיכי!
וואו.
אני לא זוכרת מתי נהניתי כול כך מסיפור.
לקח לי כמה שניות להתעושש לפני שהצלחתצי לכתוב.
הסיפור מדהים. זו הקדמה מצוינת.
אחת הטובות שקראתי, לא כמו הרבה הקדמות שראיתי באתר שהם יותר תקציר.
פשוט מדהים, אין לי משהו אחר להגיד.
אני ממש ישמח לקרוא המשך.
ברוכה הבאה לאתר "סיפורים" את כותבת מדהים כייף לקרוא את הסיפורים שלך אשמח מאד אם תמשיכי מהר תודה ובהצלחה ממני בקי ♥
ההקדמה ממש טוב
והסיפור נישמע מעולה ^_^
ברוכה הבאה לאתר , מצפה להמשך {וכמה שיותר מהר 0_^}
קודם כל ברוכים הבאים לאתר, מקווה שתהני לכתוב פה ולהכיר אנשים.
הסיפור שלך כתוב בשפה טובה, ובהחלט נשמע מקורי ומעניין.
מחכה להמשך,
באהבה, לוסי.
תודה רבה על כל התגובות..
זה נותן מוטיבציה להמשיך..
שמחה שאהבתם את הסיפור!
:]
וואו.. אוקיי..
הכנסת אותי במתח, אזיקים משטרה אימא בוכה..
הכל מכניס אותי למתח ואני רוצה תשובות, ובחרת בדרך נפלאה לעשות את זה כל הכבוד!!!
טוב טוב טוב אני ממשיכה הלאה!
וואו אוקי רגע שנייה.. כמעט נפלתי מהכיסא, הייתי מרותקת למחשב והכול היה כה מותח וכה זורם..
בכל רגע שאלתי את עצמי ״מה?״ וזה מה שהכי ייפה בסיפורים, המתח והחוסר מידע אז כל הכבוד לך..!
אני בטוחה שזה יהיה סיפור מושלם מהקדמה אדירה שכזו!!
תמשיכיייי:))