רק דמיון – פרק 1

החלום עורר אותי לחלוטין מהמציאות והכניס אותי לעולם הפחדים הישנים שלי, כבר המון זמן שלא ראיתי את ריקארדו בחלום, כן.. הוא כבר אמר לי באחד החלומות איך קוראים לו, וכמובן שביקש ממני לבוא אליו.
אך אני כל הזמן חשבתי שאני סתם ילדה קטנה שמדמיינת יותר מדי, אבל הדמיון הזה כך הסתבר לי מאוחר יותר, מסוכן!!
היום אני כבר בת שבע עשרה לקראת סיום כיתה י"א בתיכון, על ריקארדו לא חלמתי מגיל עשר בערך.. זה די הרבה זמן.
זה לא שהדברים שדמיינתי הפכו להיות פחות מסוכנים מאשר פעם, להפך.. אבל למדתי לאט להשתלט על המוח שלי ולהפסיק לדמיין רוב הזמן.
רומי ידעה על הדמיונות שלי והסיכונים שמביאים איתם, היא ניסתה לעזור לי, אך זה לא הצליח כל כך.. כשהיינו יותר קטנות היינו יושבות שעות ביחד בניסיון לפתור את הבעיה הזאת אחת ולתמיד, אך ללא הועיל.. ומאז הפתיל שלי מאד קצר לכיוון רומי, כי היא היחידה שחשבתי שתעזור לי, היחידה שביקשתי ממנה בכלל לעזור לי, והיא נכשלה. ולכן אני לא מסוגלת להיות איתה באותה מחיצה בלי לפגוע או להעליב, אני באיזה מקום קטן בליבי נוטרת לה כי היא לא השתדלה מספיק, ככה זה נראה לי..
אבל הפעם היא באמת הגזימה, החלום לא היה כל כך רחוק מהמציאות, אני אומנם לא דמיינתי סכין ננעץ לה בלב, אך כן דמיינתי אותה נופלת מהמדרגות, וזה מה שקרה כמובן! אבל אני עשיתי את זה רק כדי להוכיח לה שאני לא משקרת, כי היא הפסיקה להאמין לי שכל מה שאני מדמיינת קורה, היא אמרה שזה רק צירופי מקרים כל פעם מחדש, אני לא יכולתי לסבול את זה שהאדם היחיד בעולם שיודע מה עובר עליי לא מאמין לי, הייתי חייבת להוכיח לה.
היא רק פתחה עליי עיניים נדהמות ואמרה "בחיים לא השתמשת בזה עליי" וברחה משם כל עוד נפשה בה שאני לא אספיק לדמיין משהו יותר גרוע.
בנקודה הזאת היא צדקה, כי באמת הדמיון שלי כבר השתולל בשלב הזה, למרות שניסיתי לעצור אותו בכול כוחי. אז בעקבות המקרה הזה ריקארדו חזר, כנראה שהשתלטתי על המוח שלי כראוי הרבה זמן, והיום זה נפתח מחדש.
"איך בדיוק?" צרחתי, הרשתי לעצמי לצרוח כי תמיד כשאני רוצה לחשוב קצת עם עצמי אני הולכת לחורשה מאחורי הבית שלנו, ליד עץ הברוש הכי ישן יש לי כיסא קבוע בצורת גזע עץ שבור ורעוע.. אבל הוא נותן לי לשבת עליו, אני אוהבת את המקום הזה, מאז שאני ילדה אני בורחת לפה, בעיקר מעצמי ומהדמיונות שלי.
איך אני אמורה להגיע לריקארדו, הוא כל הזמן מגיע, קורא לי בחלום שהופך למציאות מסויטת מדי יום, ונעלם ללא להשאיר שום רמז כמו כתובות וכדומה.
אז מה הוא רוצה ממני בעצם?
"אם את באמת רוצה לבוא, את תמצאי את הדרך האישית שלך להגיע אליי" שמעתי את הקול בתוך הראש שלי מהדהד בעוצמה.
מי אמר את זה? זה לא מחשבה אישית שלי..
הסתכלתי על השעון, שמונה ורבע.. כבר מאוחר הייתי אמורה להיות בבית הספר לפני רבע שעה. שוב איחור, כל פעם שאני נכנסת בבוקר לחורשה אני שוכחת את עצמי שם. לא נורא המנהל והמורה יחיו עם זה, עוד חודש כבר נגמרת השנה הזאת.
בטח רומי כבר בכיתה, או שהיא עשתה את עצמה חולה כי היא מפחדת ממני, אמא שאוהבת את רומי יתר על המידה תשאיר אותה בבית גם אם לא תהיה לה טיפת חום.
המחשבות על העתיד שלי, ועל הפחדים שלי, ועל הדמיונות הרבים שלי, רצו במוחי כל הדרך הקצרה לבית הספר שהיא בדיוק מרחק שני רחובות מהבית שלנו.
הגעתי בהליכה איטית, איטית מאד לבית הספר כשלמזלי הרב הופיע המנהל בשער בית הספר בדיוק כשאני עמדתי להיכנס..
החלטתי להתעלם הפעם, אין לי כוח לעוד מריבות, אפילו לא איתו, למרות שבדרך כלל אני נהנית מזה, לא יכול לעבור עליי שבוע אחד בלי לריב עם המנהל.
כנראה זאת הסטיגמה של ה'ילדה הרעה' שהדביקו עליי מגיל חמש. אז זאת לא אשמתי, ניחמתי עצמי.
"דוריאן" קרא בזעם נדהם, אויש מה הוא נדהם, הרי לפחות ארבעה פעמיים מתוך שלושה שאני מגיעה לבית הספר אני מאחרת, אז שיזרום קצת.
הרמתי גבה לעומתו, כאומרת מה רצונך אדוני.
התנועה המרדנית הזאת עצבנה אותו עוד יותר, והיום העצבים שלו רופפים יותר מבכל יום אחר משום מה.
קצת מאוחר מדי הבנתי גם למה..
מאחורי עמדו שני מפקחים מטעם משרד החינוך, שכנראה הגיעו הרגע לבדוק את תקינות בית הספר, יופי… זה מה שחסר לי, עכשיו הוא חייב להראות מנהל בפניהם.
"למה איחרת?" שאל, לא רציתי להסתבך עוד, אז שוב הגבה הורמה אינטנסיבית.
"אם אין לך תשובה, את מוזמנת להישאר בביתך ולחשוב על תשובה מתאימה" הוא נראה נוקשה מאי פעם.
"ואם גם לאחר מכן לא תהיה לך תשובה, גברתי הצעירה, את גם מוזמנת לא לחזור!" הוא נראה רציני מדי.
הסתובבתי בהפגנתיות לעיני המפקחים הנדהמים, ולעיני המנהל הזועם שחשב שמשפטים מעין אלו יפחידו אותי, והלכתי בחזרה לכיוון ממנו הגעתי רק הרגע.
אותי לא מעניין בית הספר הזה, ולא המנהל, ולא המפקחים, הם יכולים להביט לכיווני עד מחרתיים, אני הולכת מפה, נמאס לי כבר מהחיים האלו. הלוואי שיסגרו לו את בית הספר המעצבן הזה.
אופס…כבר דמיינתי את זה קורה.