רק דמיון – פרק 10
אני ורומי התבוננו אחת בשנייה באי נוחות, ושוב בריק.. ושוב אחת בשנייה, ריק רק חייך את החיוך הנצחי שלו ושאל שוב.. "אמרת החלום של ריק לא?" פנה אליי, אולי אני אכחיש והכל יסתדר? אבל הוא לא נתן לי לחשוב הרבה, ושוב כמו בחלום הוא קורא את המחשבות שלי..
"אל תכחישי לי, אני שמעתי אותך.. מה חלמת עליי?"
רק הסמקתי בחוסר נוחות משווע, רומי ניסתה להציל את המצב עם כמה משפטי התחמקות לא ברורים, אבל זה לא עבד על ריק, הוא חיכה לתשובה.
אם הוא קורא לי את המחשבות אז מה הוא רוצה שאני אומר לו? הוא כבר יודע.. אז למה להשפיל אותי? בדיוק כמו בחלום?
התבוננתי בעיניו וראיתי שם זיק של רשעות.. זה הספיק לי! אני לא רוצה לחזור לכל הסבל שעברתי בחלום, רצתי מהמקום כל עוד כוחי בי, כאשר ריק ורומי קוראים לי לשוב..
עוד הספקתי לשמוע את צ'יס וסן מתפלאות..
רצתי בלי הפסקה, גם הרבה אחרי שקול כפות הרגליים שרצו אחריי הפסיק להישמע, אני לא יודעת למה נקטתי בהתנהגות הטיפשית הזאת, לרוץ ולהשאיר את רומי להתמודד לבד עם ריק, ועכשיו גם עם צ'יס וסן, אבל רומי תמיד מסתדרת איך שהוא.. אני לא יכולתי להישאר שם דקה אחת נוספת ליד ריק, אני פשוט שונאת אותו אחרי החלום המזוויע הזה, ולא אכפת לי בכלל אם הוא באמת היה שם או לא.
יצאתי מגבולות הפנימייה כשהגעתי לשער הראשי, מה שהיה מוזר פה שילדים יוצאים ונכנסים חופשי, בלי שום פיקוח או שמירה.
חיפשתי לעצמי פינה שקטה ברחוב הגועש מילדים שיצאתי אליו, כשהגעתי לפה הכל היה שומם וריק..
המשכתי ללכת בלי לשים לב לאן, המחשבות היו ממני והלאה, חשבתי על ריק, על רומי, על סן וצ'יס על החלום המוזר, על ריקארדו שנעלם ולפתע חזר ונהיה המורה שלי במציאות, ואולי גם עכשיו אני בחלום ואני חושבת שזה מציאותי?
זה לא נראה לי הגיוני, כי אני מרגישה כשאני נמצאת בחלום.. גם כשהוא מרגיש לי כמו מציאות מוכחת ביותר.
בין המציאות לדמיון שלי אני יודעת להבדיל, למרות שהם רוב הפעמים מתערבבים לי, אבל משום מה בחלומות הדמיון שלי לא מקשיב לרצונות שלי, פעמים שהוא עובד ופעמים שלא.. חבל שבמציאות הוא לא ככה..
הרמתי את ראשי, ושמתי לב שאני נמצאת בסביבה לא מוכרת, מתי הגעתי לכאן?
נכנסתי לתוך יער עבות וענק, הסתובבתי לאחור, היציאה לא הייתה שם, אני הולכת יותר מחמש דקות?! אין מצב!!
הלכתי לכיוון ממנו באתי, כמה צעדים, וראיתי את האור של הפנימייה מהבהב, איך זה שלא ראיתי את היער הזה לפני כן, הרי חיפשתי משהו דומה באזור..
ישבתי לי על גזע עץ מתיישן בדיוק כמו כל המקום הענק והמתפורר הזה, והתחלתי לבכות, במציאות!
זאת הייתה הפעם הראשונה שאני בוכה במציאות מאז גיל חמש, אבל כל הכוחות נפש שלי נגמרו כבר מזמן, וסיימתי גם את המלאי לשעת החירום.
הרגשתי יד מלטפת נוגעת בכתפי, הכרתי את חום היד הזאת, ממזמן, ריקארדו..
לא היה לי כוח להרים את הראש שלי לעברו, אני פשוט ידעתי שהוא הגיע והפעם במציאות, אבל למרות שכל כך רציתי לראות אותו לפני כן ולשאול אותו כל כך הרבה דברים לפני שהוא יברח, עכשיו השארתי את הראש מורכן ושתקתי.
"דוריאן.." לחש לי, משהו שונה..
"את בסדר? אני מצטער.." זה לא הקול של ריקארדו..
סובבתי את ראשי באחת, וראיתי את ריק עומד מולי עם החיוך הנצחי שלו, ומבט של התנצלות בעיניים.
"אני יכול לשבת?" שאל, ועוד לפני שהספקתי להנהן בראשי לשלילה, הוא כבר התיישב על גזע העץ שהיה מספיק רחב בשביל שנינו..
"אני לא התכוונתי שתפגעי, אני בכלל לא מבין מה קרה שם" התחיל לנאום, הרמתי את ידי כדי שיפסיק לדבר.
אני לא הולכת לשמוע נאום ארוך של מה קרה, ולא ידעתי ועוד כל מיני משפטים טיפשיים.. אני פשוט הולכת להיות אמתית הפעם. ולא מעניין אותי מי זה ריק הזה..
"זהו.." אמרתי לריק שפער עיני עגל ענקיות לעברי, כשסיימתי לספר לו את כל קורות חיי ואת החלום האחרון.. שהוא השתתף בו.
איך עשיתי את זה? אני עד עכשיו לא יודעת, האדם הראשון שאני נפתחת אליו כמו ספר קל לקריאה, זה האדם שאני הכי שונאת.. טוב יש לציין שזה גם האדם הראשון שבכיתי מולו בשלושה עשר השנים האחרונות.
הייתה שתיקה מרעימה.. הוא לא מאמין לי.
"אני יכולה להוכיח לך שאני צודקת!" אמרתי לו בכעס בולט, למה אף אחד לא מאמין לי עד שאני מוכיחה.
"אני מאמין.." שוב הוא קורא לי את המחשבות, עברה מחשבה מהירה במוחי שגרמה לו לגיחוך, מה שעוד יותר העלה את החשדות השלי.
"יש לי שאלה אליך.." אמרתי לפתע בהיסוס, הוא לא אמר מילה, אולי הוא כבר קרא את השאלה מהמחשבות בתוך הראש שלי, אבל אני אשאל בכל מקרה, אני חייבת תשובה לפחות לשאלה הזאת..
"למה ביום הראשון שנפגשנו אמרת שחיכית לי כל כך הרבה? ואני גם בטוחה בזה שלא אמרתי לך איך קוראים לי, וכבר ידעת את שמי כשהתעוררת.. מאיפה אתה מכיר אותי?"
תגובות (0)