רק דמיון – פרק 13

האבן הענקית כבר ממש קרובה לריק ורומי, זאת אומרת אליי! כולנו הולכים להימחץ למוות בגלל הדמיון המשתולל שלי.
עצמתי את עיניי בחוזקה מחכה לכאב שיבוא, אך כלום לא הגיע, לטעמי עברו כבר דקות החסד האחרונות, אז פקחתי את עין שמאל וכשראיתי שכלום לא קורה פקחתי גם את ימין, הצצתי מעבר לשיח ומה שראיתי הדהים אותי, ריק עם ידו מושטת לאבן, ורומי תופסת בגב חולצתו בפחד, תמונה..
שום דבר לא זז, מלבדי.. אפילו האוויר עצר!
הרגשתי נשימות באוזני השמאלית, הסתובבתי בפחד במהירות, אך אף אחד לא נמצא שם.. ושוב נשימות בימנית, ושוב כלום!
"מי זה?" צרחתי בכל כוחותיי.
"דוריאן.." שמעתי אותו קורא בשמי, ממש קרוב עובר מצד לצד, מאוזן לאוזן, אך לא הסתובבתי הפעם, כי מיד כשאני אסתובב הוא יעלם.
"את מנסה להרוג אותנו?!" שאל באכזריות.
"נו מילא אותי.." המשיך "אבל את אחותך התאומה?" המשיך בארסיות את דבריו
"עד כדי כך הקנאה אוכלת לך את הלב?" יש רק אדם אחד שקורא את המחשבות שלי מהרגע שהגעתי לפה!
"ריק!" צרחתי בשמו, הוא הופיע מולי ללא חולצה, הסתובבתי במהירות לעבר האבן, הוא לא היה שם כבר, רק רומי תופסת בחולצתו שנשארה תלויה באוויר, אבל עדיין שום דבר לא זז בתמונה הזאת.
"אז הבנת שזה אני?" שאל בארסיות, אותו קול נוטף דבש מגעיל מהחלום, זה ריק האמתי, ריק שרק אני מכירה.
"אני … לא התכוונתי.." גמגמתי בפחד, אין לי כוח לעבור מסכת עינויים חדשה, הספיק לי החלום.
"אני יודע.." הפטיר והתיישב על הדשא, הוא חיכה למשהו.
הסתכלתי עליו כלא מבינה, למה כל העולם קפוא? ורק אני והוא יכולים לזוז?
הבנתי למה הוא מחכה, אז ישבתי לידו כשאני מנסה להרגיע את רעידות הידיים שלי ההולכות ומחמירות.
ופתאום זה הבזיק בי! כמו מכת ברק.
"אז הבנת את זה אהה?" שאל אותי, הבנתי מה הכוח של ריק! הוא עוצר את הזמן.
"דבר אחד אני לא מבינה.." אמרתי, והוא הקשיב לי כאילו לא קרא הרגע את המחשבה של שלי, לפחות הוא משאיר לי טיפת כבוד עצמי ונותן לי לדבר "למה אני יכולה לזוז?"
"כמו שהכוח שלך לא משפיע עליי… כך שלי לא משפיע עלייך" הפטיר לעברי בשטניות, אז לא דמיינתי ביער ההוא, אז איך זה שהאבן כן התגלגלה לעברו.. ושוב הכתה בי התובנה בהצתה מאוחרת, רומי! אני כיוונתי את זה אליה..
הוא הביט בי בשנאה יוקדת, למה הוא כל כך שונא אותי?
הוא הוריד את הראש "אתה לא רק יכול לעצור את הזמן!" אמרתי לו, הוא הנהן בראשו כמאשר לכך שהוא קורא את המחשבות שלי..
"אין הרבה מה לעשות בנוגע לרומי.. אם אני אנסה להזיז אותה אני לא יוכל להתרכז בלעצור את הזמן, אז אני מניח שהסלע הענקי שלך אכן ימחץ אותה כפי שתכננת" הוא קם על רגליו בעצבים.
"אני לא תכננתי" צרחתי עליו, נעמדתי על רגליי מולו "זה קורה לי בלי כוונה, נפלט לי דמיון"
"אז תלמדי להשתלט עליו!!!" החזיר לי צרחה ונעמד מולי הכי קרוב שאפשר, הוא ממש מפחיד ככה..
"כמו שאני למדתי… אין ברירה אחרת!"
בשלב הזה התחלתי לבכות.. שוב בוכה מולו, מול האדם שאני פחות רוצה להוציא את הדמעות שלי אבל הן יוצאות בכוחות עצמן כאילו יש להן חיים משלהן..
כל ההגנות של ריק התפוררו למראה הדמעות שלי, שוב.. יש בהן משהו שמושך אותו כבמטה קסם..
"אל תבכי.." ניחם, הוא שם לי את היד על הכתף, אך ניערתי אותו בכל כוחי, אני נגעלת ממנו.
"יש עוד דרך להציל אותה.." הרמתי את ראשי מידית..
אך ריק נעלם משם, וקול האבן המתגלגל נשמע מאחוריי מעורבב בצעקותיה של רומי.