רק דמיון – פרק 15

רומי רצה בחדר ממקום למקום, ריק נעל את הדלתות "מה אתה עושה?" צרחתי עליו, קמתי למצב ישיבה במהירות, למה אני היחידה שלא מבינה כאן כלום?
"אני לא רוצה שהוא יגיע לכאן" אמר בחשיבות מיוחדת, רומי צרחה בעוצמה.
"מה קרה?" אני כל כך מבולבלת זה יותר מדי דברים לקלוט בכמה דקות
"אני הבטחתי לריקארדו שאני אהיה בחזית.. הוא אמר שאני בין השולטות בכוחותיהם בכיתה" היא יצאה במהירות מהדלת, ניסיתי לרדוף אחריה, אך ריק דחף אותי למיטה בכוח, ונעל את הדלת.
"תן לי ללכת איתה" צרחתי, הוא חייך חיוך ערמומי והתבונן עלי.
"מה אכפת לך ממנה?" שאל באדישות.
"זאת אחותי התאומה, אני יכולה לעזור שם, עם הדמיון שלי" הוא לא הקשיב לי כלל, הוא התיישב בנחת על הכיסא ואמר באדישות "ריקארדו מחליט מי יצא למלחמה ומי לא, אני ואת לא כלולים משום מה ברשימה של החזית, אז תנוחי בינתיים" חייך.
ישבתי על המיטה בחוסר אונים מוחלט, אני חייבת למצוא דרך להימלט מהחדר הזה.
"שלא תעזי להימלט לי" אמר לי מסובב את גבו אליי, נמאס לי מריק ומקריאת המחשבות הטיפשית שלו! וכן!! לא אכפת לי שתשמע גם את זה, זעקתי בכוח בתוך מוחי מתעלמת לחלוטין מנחירות הבוז שלו כלפיי.
הדקות עברו לאיטן ורומי לא חזרה, כבר חצי שעה אנחנו נעולים בחדר המסריח הזה.
"ריק אני רוצה ללכת!" ביקשתי בתקיפות, הוא הסתובב אלי כאשר עיניו אדומות מכעס עז.
"בשביל מה?" צרח "כדי לזרוק אבן ענקית על אחותך התאומה שתמחץ אותה למוות, ואחר כך לרוץ לשם ולשחק אותה המצילה שלה כשבעצם את מלאך המוות בהתגלמותו" איי, זה כאב.
דמעות עמדו בעיניי, ואני כבר הפסקתי לספור את הפעמים שבכיתי ליד האדם המגעיל והלא מתחשב הזה. אני כל כך שונאת אותו.
"מה עשיתי לך שאתה רע אליי?" שאלתי תוך כדי בכי קורע לב, רואים שהלב שלו נקרע אבל הפעם הוא ניסה להחזיק את עצמו חזק כדי לא לרחם עליי.
"את לא תביני אף פעם אני בטוח בזה, אני יוצא" אמר קצרות.
"אבל.. אמר.. אמרת שריקארדו אמר לא לצאת.." גמגמתי בחוסר נוחות.
"ביי" סיים את השיחה המחרידה והלך מהחדר, לא אכפת לי ממנו בכלל, אני שונאת אותו.
תפסתי את הכרית שלי בזעם והעפתי אותה לעבר החלון הסגור.
קמתי מהמיטה באיטיות, כל הגוף זעק לי, ניסיתי לדמיין שלא כואב לי כלום, זה לא עזר תוצאות הכאב הן מהדמיון שלי בלבד וכבר למדתי על בשרי שאת הדמיון שלי אני לא יכולה לעצור.
קמתי בכל מקרה והתקדמתי לכיוון הדלת, הורדתי את היד על הידית בכבדות, נעול, ריק השאיר אותי פה לבד, אני לא מאמינה.
לקחתי את הכרית בחזרה מהחלון הנעול, כן גם את זה בדקתי, שומרים עליי טוב מאד פה, ישבתי על המיטה בחזרה בעצבים, אני שונאת אותו עוד יותר עכשיו, אני ידעתי שהוא מגעיל, החלום ההוא לא היה סתם, זה היה סימן להתרחק ממנו כמה שיותר מהר.
צרחה ענקית פילחה את האוויר והחדר התמלא בעשן אדום וסמיך, השתעלתי בכבדות מנסה לפקוח את העיניים הצורבות אך כלום לא עזר.
"דוריאן" שמעתי קול חזק וצורם באוזניי כאילו מישהו חדר לתוך מוחי ועושה בו כרצונו, ההרגשה הזאת ממש לא נוחה לי.
"כן?" צרחתי בקול מחכה למענה "מי זה?" אך השקט חדר לתוככי הכרתי, מנסים לשגע אותי?
העיניים נעצמו לי בחוזקה גם ללא רצוני, העשן האדום כל כך צרב "אני רוצה אותך אצלי, אני יודע שיש בך רוע עצום שיכול לשמש את המטרות המשותפות שלנו" הקול האדיר התעצם שוב.
"איזה רוע?" צרחתי עליו, מי הקול הזה בכלל שיגיד לי שאני רעה?
"אני.. השמש האדומה" צחק בקול מרושע.
"אתה לא מפחיד אותי" ניסיתי לחכות את צחוקו המרושע ובכך ללגלג עליו אך רק שיעול כבד מהעשן הסמיך שנכנס לגרוני נשמע מפי.
"אני לא מצטרפת אליך טיפש!" צרחתי בכל כוחותיי "נכון שאני לא הכי תמימה שיש בעולם, ויש לי לפעמים מחשבות רעות ומכוערות, אבל אני אלמד להשתלט עליהם!!! בגלל זה אני פה בכלל"
העשן הסמיך התפזר לו, פקחתי את עיניי בקושי רב נושמת אוויר צח, ריק עמד מולי עם עיניים אדומות מבכי לוחש מילה אחת "סליחה"