רק דמיון – פרק 16

הסתכלתי על ריק במבט המום, שאני אשמע ממנו מילה כזאת, זה כבר השיא, ממתי הוא יודע לבקש סליחה, ולמה הוא נזכר עכשיו? למה הוא לא יכול היה להופיע קודם כשהשמש האדומה היה פה..
"מי אתה?" שאלתי בלחש ארסי, אני מרגישה שאני לא יכולה לסבול עם השאלות שמעיקות לי הלב.
ריק בכה כמו ילד קטן, זה שבר לי את הלב, התקרבתי קצת אליו "אולי תשב?" שאלתי בחשש, הוא התיישב על הכיסא שליד המיטה שלי, בזמן מועט מאז שאני פה הפכה המיטה בחדר האחות להיות המיטה שלי, ממש אירוני.
התיישבתי על המיטה מחכה שהוא יירגע, אבל זה לא קרה.
"על מה ביקשת סליחה?" שאלתי בקול רך ככל יכולתי, אבל זה נשמע לי כמו סתם קול חוקר אני אף פעם לא הייתי טובה בדברים האלה, איפה רומי כשצריך אותה?
"ש..ש.. השא.. השארתי אותך לבד! זה היה נגד ההוראות של ריקארדו, וכשראיתי את הענן האדום סביב החדר הבנתי שנלכדת, ו…" הוא עצר כדי להוציא עוד כמה נשיפות ארוכות של בכי.
"ואז דאגתי כל כך, שבגללי יקרה לך משהו, רצתי לפה ו.. הוא ברח! לא יודע מפני מי, אבל ברח.. "
"ריק?" שאלתי בחיוך קטן שהסתתר לי בלב, אבל שמרתי שעל פניי הוא לא יוכל לראות אותו.
"אל תשאלי את זה!" אמר, שכחתי שהוא קורא לי את המחשבות.
"אני חייבת!" הסתכלתי עליו ישירות לעיניים הוא השפיל את המבט שלו.
"דוריאן!!!" צרחה נשמעה מכיוון הדלת, הסטתי בקושי את העיניים מריק שעמד להיכנע ולענות לי תשובה.
רומי עמדה שם, מלוכלכת בבוץ ועוד כל מיני דברים שאני אפילו לא מעיזה לחשוב מה הם.
"מה קרה לך?" שאלתי מופתעת כולי.
"את שואלת מה קרה לי?" צרחה בהלם "לך מה קרה? השמש האדומה ברח לאחר שהוא ביקר פה"
"גם את יודעת על זה?" שאלתי, וחשבתי שרק ריק שם לב אליי.
"ברור! כל הפלוגה ראתה את זה" חייכה בחשיבות מסוימת.
"פלוגה?.." מתי הם הספיקו להתגייס, אף אחד לא סיפר לי.
רומי חייכה במבוכה ופלטה משהו שהיא חייבת לרוץ ואחר כך היא תשלים לי את החסר, טוב לפחות עכשיו ריק יענה לי על השאלה שלי, הוא התבונן בי בזמן השיחה עם רומי, לא שמתי לב לזה.
"לא ידעתי.." לחש.
הרמתי גבה בחוסר הבנה מוחלט, אני ממש אובדת בפנימייה הזאת אף אחד לא ברור! בדיוק כמוני בסופו של דבר..
"מה לא ידעת?" שאלתי לאחר שלא קיבלתי תשובה, אם הוא קורא את המחשבות למה אני צריכה כל דבר לומר בקול?!
"לא משנה" ניער את ראשו בחוזקה "יש לי תשובה בשבילך, אבל תשאלי את השאלה בקול" הוא ממש עושה לי בכוונה..
"מה זה ייתן לך?" הוא חושב שאני אפחד לשאול, אני אשאל כי כבר לא אכפת לי מההשפלות שלו אני חייבת תשובה לפחות על זה.
הוא רק חזר לחייך את החיוך הרגיל שלו.
"טוב, אז השאלה שלי היא למה דאגת לי כל כך? בוא לא נעבוד על עצמינו שנינו יודעים שאתה שונא אותי" נשמתי ארוכות, יופי שאלתי את זה.
"את חשובה לי" החזיר שלושה מילים ויצא מהחדר במהירות עוד לפני שהספקתי לסגור את הפה הפעור שהתשובה הותירה לי, מה זה אמור להביע?
רגע אחד הוא שונא אותי עד מוות? ורגע שני אני חשובה לו.
נמאס לי מחדר האחות הזה, קמתי על רגליי לפני שמישהו ינסה לעצור אותי ויצאתי משם במהירות, לאן אני אלך עכשיו? בא לי קצת לחשוב לבד..
החלטתי שהפעם האחרונה בגבעה שבקצה הפנימייה לא הייתה מוצלחת כל כך, אז היער נשמע לי המקום הכי רלוונטי לי.
התקדמתי בצעדים מהירים, כאשר הגעתי לגזע העץ המוכר לי מדי ישבתי עליו באנחה, והזיכרונות מהפעם הקודמת שהייתי פה צפו בהפתעה.
ריק הצטופף לידי על העץ הזה, חייכתי לעצמי, ואחר כך הציל אותי מהעץ הענקי שהפלתי עלינו.
למה הזיכרונות שלו מעלים לי חיוך על הפנים?
"לי יש תשובה לשאלות שלך.." אין לי כוח עוד פעם לריק!
סובבתי את ראשי במהירות, והופתעתי כשלא ראיתי את ריק עומד מולי, אני תמיד מתבלבלת בקולות האלו.
"ריקארדו?" שאלתי בקול.