רק דמיון – פרק 18

חייכתי לפאבלוס חיוך מגעיל למדי, ניסיתי להראות נחמדה, אבל כרגיל זה אף פעם לא מצליח לי, נראה לי שאני צריכה כבר לקלוט את זה, אני לא יודעת להיות נחמדה!
"איפה החבר שלך?" שאל בלעג, החבר שלי, אני ממש מקווה שהוא לא מתכוון לריק.
"אין לי חבר!" החזרתי לו באותה נימה משתדלת להנמיך את קולי ככל שניתן, שריקארדו לא ישים לב אליי.
"התכוונתי לריק" הסביר לי כאילו אני ילדה בגן, למה כולם חייבים להיות מעצבנים כל כך, או שזאת אני שמתעצבנת מהר מדי?
חיפשתי בעיניי את ריק והוא אכן לא היה בכיתה "אולי הוא איחר וריקארדו נעל את הדלתות" עניתי לו בעצבנות.
"בגלל זה בכל שיעור של ריקארדו הוא מוצא לעצמו תירוץ אחר ולא נכנס?" שאל רטורית, אני לא ידעתי שריק לא נכנס לשיעורים של ריקארדו, בעצם איך הייתי אמורה לדעת שיעור אחד הייתי, וגם בו הוא לא היה.
"לא הקשבת לי נכון?" שאל פאבלוס באכזבה "את לא מתרחקת ממנו!" קבע, התעלמתי מהשאלה שלו, העדפתי להחליף נושא.
"אז איפה ריק עכשיו?" שאלתי את פאבלוס.
הוא רק משך בכתפיו וסובב את ראשו לריקארדו מקשיב לו בתשומת לב רבה מדי כאילו אני בכלל לא קיימת, עוד אדם נוסף היום לרשימת השנאה שלי.
"דוריאן" קרא ריקארדו בקול, הרמתי אליו את ראשי מבולבלת קצת, אני לא בדיוק הקשבתי למה שהוא אמר.
"מה?" שאלתי בתמימות ילדותית למדי שהעלתה גל של צחוק בכיתה משום מה.
"שאלתי שאלה, את מוכנה לענות עליה?" שאל ריקארדו כאילו זה דבר מובן מאליו, איך אני אמורה לענות על שאלה שאני לא שמעתי אותה? חשבתי בכל כוחותיי מקווה שהוא שומע את המוח שלי, אבל נראה לי שהוא החליט להתעלם מזה וחיכה לתשובה קולנית.
"לא שמעתי את השאלה" לחשתי במבוכה, החמימות שפשטה בפניי רק החמירה את המצב, ידעתי שברגע זה אני מאדימה לעיני כולם, אני שונאת כשזה קורה לי!
"מה אמרת?" שאל בקול רם.
"לא שמעתי את השאלה! המורה!" צרחתי ונעמדתי על רגליי בהתרסה, עוד לא קם המורה שיוציא אותי טיפשה מול כיתה שלה, וגם עם זה ריקארדו החלומי.
"שבי!" פקד, נשארתי עומדת בהתרסה, לחש רם עבר בכיתה.
'מה את חושבת שאת עושה?' שמעתי את קולו של ריקארדו במוחי.
'נחמד לך להיכנס לי למוח כשבא לך, מקודם לא הקשבתי לי' החזרתי לו בראשי, שקט שרר בכיתה בזמן הזה.
'נראה לי שכדאי שתשבי דוריאן' שמעתי את קולה של רומי במוחי, רומי?! סובבתי את פניי אליה היא ישבה לי סן ושתיהן הסתכלו עליי, ממתי דוריאן יכולה להיכנס לי לראש?
'גם אני בראש שלך' שמעתי את צ'יס, ואת סן, ואת פאבלוס?! ואת כל ילדי הכיתה שאמרו 'גם אני' ולא הכרתי את קולותיהם.
"מה הולך פה?" צרחתי בקול, הם מנסים לשגע אותי?
"מכיוון שאת לא היית בשיעורים הקודמים הפסדת חלק חשוב, כגון חסימת המוח מפני פריצה אליו, כל הכיתה למדה איך לפרוץ למוחות לא חסומים, זאת אומרת אליך, הם גם יודעים כאשר מישהו פורץ למוח, אז הם קלטו אותי פורץ לך וכולם נכנסו גם, זה לא בשליטתי" הסביר ריקארדו, ישבתי מתוסכלת מעצמי ומכולם על הכיסא, מי הם חושבים שהם? לפרוץ לי למוח?
"פאבלוס" קרא ריקארדו, פאבלוס הרים את ראשו לעברו בתמיהה.
"בתור אחד התלמידים המצטיינים, אתה אחראי ללמד את דוריאן את מה שהיא החסירה" פקד עליו, אויש רק לא זה בבקשה.
"רומי יכולה ללמד אותי" הפטרתי בעצבנות, פאבלוס הרים את הגבות כאילו לא אכפת לו בכלל ממה שאמרתי.
"רומי עסוקה במשימות אחרות, פאבלוס ילמד אותך וזה הכל" אמר ריקארדו בהחלטיות של מורה, וגרם לי להוסיף גם אותו לרשימת השנאה שלי.
במה כבר רומי עסוקה? באמת הרבה זמן שלא יצא לי להיות איתה לבד, מאז שהתעוררתי לא הייתי איתה לבד בכלל היא כל הזמן נעלמת.. אני חייבת לשאול אותה.

השיעור של ריקארדו עבר במהירות מסחררת רוב המושגים שדיברו עליהם בדיון שהוא פתח בכיתה לא הבנתי בכלל, טוב פאבלוס צריך ללמד אותי.
ריקארדו יצא מהכיתה מותיר את כולם ממשיכים בדיון הסוער אודות המוח של האדם ודרכי הפריצה למוח חסום, חסר לי מלא ידע, אני אפילו לא יודעת לחסום את המוח שלי כמו כל שאר התלמידים.
קמתי על רגליי כדי לצאת לשאוף אוויר בדיוק כשהמורה למתמטיקה נכנסה לכיתה, למה בכלל מלמדים מקצועות משעממים כאלה אחרי השיעורים של ריקארדו? ישבתי בחזרה בעצבים.
'זה כיסוי לדבר האמתי' ענה לי פאבלוס בתוך ראשי.
'אתה מוכן לצאת מפה?' צרחתי במוחי, ראיתי אותו עוצם את עיניו בכאב, כנראה שצרחה למוח מכאיבה, יופי, אני אשתמש בזה על כל מי שיכנס לי למוח.
'לא!' צרח גם הוא והעיר לי עצבים נרדמים בכל חלקי הגוף, צרימה חזקה גרמה לי לעצום עיניים, אולי לא כדאי לצעוק..
"היום בשמונה בערב, בגבעה שבסוף הפנימייה, השיעור הראשון שלך" אמר פאבלוס בקול.
"אני לא רוצה בגבעה שבס…" עוד לא סיימתי את המשפט ושוב שמעתי אותו בראשי, 'אין לך ברירה'.
אני שונאת אותו, ואני מקווה שהוא גם שומע את זה! התבוננתי על כל ילדי הכיתה שהביטו בי ובפאבלוס בעניין רב, 'אתם גם פה!?' צרחתי בראשי וראיתי את כולם עוצמים עיניים בחוזקה.
"אני שפן הניסיונות שלכם?" צרחתי בקול ונעמדתי על רגליי בעצבים, המורה למתמטיקה הביטה בי בתדהמה הולכת וגוברת.
"גברתי הצעירה את מוכנה להסביר את עצמך?" שאלה בקול צרוד, התבוננתי בה, מישהי מבוגרת שנראית כאילו הוציאו אותה ממוזיאון התבוננה בי, היא עמדה להתפרק על הכסא השחור שעליו היא ישבה, וחיכתה לתשובה ממני.
"לא" צרחתי גם עליה בעצבים ויצאתי מהכיתה טורקת אחרי את הדלת למול עיניהם הנדהמות של כל שאר התלמידים.
רצתי במסדרון הארוך לעבר החצר, התיישבתי על ספסל מוציאה את התסכול שלי על מספר אבנים שנחו על ידי, התחלתי לזרוק אותם לעבר הקיר שהיה מולי מנסה לפגוע בנקודה דמיונית.
"אני לא הייתי מציע לך להתעסק שוב עם אבנים" ריק התיישב לידי, מה שחסר לי עכשיו זה אותו.
"מה קרה?" שאל בהתעניינות.
"למה אתה שואל בקול?! בוא תפרוץ לי גם אתה למוח!!" צרחתי עליו, לפחות יש לי על מי להוציא את העצבים, מריק אני לא מפחדת כי במילא הדמיון שלי לא משפיע עליו ככה שאני לא יכולה להזיק לו.
"אני לא יודע" ענה בכניעה, טוב אז לא כל כך בא לי להוציא עליו את העצבים כשהוא מתנהג אליי נחמד, ומדבר ככה.
"אז למה אתה לא נכנס לשיעורים של ריקארדו?" שאלתי בלחש, עייפה מעצמי ומהחיים.
"אסור לי" הוא התבונן בי בעניין לראות איך אני אגיב על התשובה הזאת, האמת שזה הפתיע אותי שהוא עונה תשובה בלי ללכת סחור סחור, אבל לא התבלבלתי מזה
"למה?" המשכתי לשאול.
"זה כל מה שאני יכול להגיד לך עכשיו.. את תביני ב…"
"עתיד" השלמתי את המשפט שלו, אני יודעת זה מה שכולם אומרים לי.
התבוננתי לתוך עיניו הבוחנות של ריק, צבע הדבש משך אותי עמוק יותר ויותר לתוך נבכי נשמתו הסבוכה, ראיתי את עצמי משתקפת בעיניו הפס הלבן בשיערי בלט ביותר, אולי באמת הגיע הזמן לצבוע אותו.
"דוריאן" לחש ריק בשמי, וכאילו ריק הוא האדם שנועד לאסוף את דמעותיי בעולם זה, התחלתי לבכות לידו בפעם המי יודע כמה.
הוא הביט בי בעדינות ובחמלה, המשכתי לבכות כאילו אין מחר, לבכות על עצמי, על החיים שלי, על זה שאני מסוכסכת עם העולם בגלל הדמיון שלי, ומשום מקום הגיעה הנחמה.
הרגשתי ידיים חמימות עוטפות אותי ברוך אינסופי שלא נגמר, ריק חיבק אותי בחוזקה.