רק דמיון – פרק 19

בחום וברוך האינסופי שהתגלו לי במפתיע בזרועותיו של ריק תהיתי לעצמי איפה הוא התחבא עד היום? למה לא יכולתי לקבל את החיבוק הזה ממנו בשלב הרבה יותר מוקדם של החיים שלי?
הרוגע שהרגשתי בתוך ידיו היה בלתי מובן בעליל, הרי הוא האדם שהכי הרבה גורם לי לבכות, או יותר נכון לומר האדם היחיד שאני בוכה לידו! משהו שלא הייתי רגילה אליו כל החיים שלי, אבל במקום להסתבך עם התהיות האלה קברתי את פניי עוד יותר בחולצתו האפורה מחבקת אותו בחזרה.
"את בסדר עכשיו?" שאל בעדינות, לא רציתי להגיד שאני בסדר עכשיו, כי אז ידעתי שהחיבוק יגמר ואין לי מושג מה יבוא אחר כך, אז פשוט שתקתי והמשכתי לחבק אותו.
הוא התנתק ממני בעדינות, וחייך את החיוך הכי מקסים שיש לו, במיוחד לכבודי, ככה הלב שלי לפחות הרגיש.
"אני שמח שאת בסדר" לחש, הקולות שהתקרבו אלינו במהירות הוציאו אותי מהרוגע שהייתי בו.
"דוריאן" צרחה רומי בחוזקה ורצה אליי כשסן גוררת את צ'יס מאחוריה "לא הבנתי לאן נעלמת" נזפה בי בחוזקה, ישבתי נבוכה מהמחשבה שמישהי מהן ראתה את החיבוק, נתתי מבט בריק שמבטו היה חסר הבעה ופשר, והבנתי שכנראה אף אחת לא ראתה אז חייכתי ואמרתי לה "אני כאן!"
"אממ… דוריאן?" שאלה סן בגמגום שהלך וגבר ממילה למילה, הבטתי בה מחכה למוצא פיה שלא הגיע.
"רצינו לבקש סליחה!" סיימה צ'יס את המשפט הלא גמור של סן "לא התכוונו לפרוץ לך למוח כך, פשוט כל כך התלהבנו לנסות את זה מחוץ לשיעור של ריקארדו, וסוף סוף נפגשנו במישהו שלא יודע לחסום אז…" הנפתי יד בביטול.
"זה בסדר" חייכתי אליה גם "רק תבטיחו שלא תעשו לי את זה יותר" הם הנהנו בראש במהירות כמבטיחות.
הצטופפנו כולנו על הספסל כאשר רומי מימיני צ'יס מפרידה ביני לבין ריק וסן בקצה השני, הייתי יותר שמחה אם צ'יס לא הייתה נדחפת באמצע.
צ'יס קמה ממקומה במהירות "רוצה נתחלף?" שאלה בקריצה, לקח לי שנייה להבין את מה שקרה.
"את הבטחת!" צרחתי עליה, היא חייכה בערמומיות, קמתי ורצתי אחריה במהירות כדי לתפוס אותה, היא צרחה וברחה ממני לאורך כל החצר לתדהמתם של רומי וסן, ולקול צחוקו המתגלגל של ריק, כנראה גם הוא הקשיב למחשבות שלי כמו צ'יס, בהחלט לא נעים..

היום עבר בעצלתיים, כמעט רוב ילדי הכיתה באו לבקש ממני סליחה, כולם הרגישו לא נעים שפרצו לי למוח ללא רשותי, הוצאתי מכולם הבטחות שלא יעשו זאת שוב ואז הייתי רגועה, שאר השיעורים עברו עליי בשינה נחמדה, הגעתי לפתח החדר שלי מותשת ביותר.
"איך בא לי לישון" קפצתי ראשונה על המיטה שלי, ומיד אחריי נפלו על מיטותיהן גם רומי, סן וצ'יס.
'מותק, על תשכחי שיש לך עוד מעט שיעור' אמרה צ'יס בתוך מוחי.
"אם לא תפסיקי לעשות את זה…" איימתי בזמן שהיא התגלגלה מצחוק במיטתה.
באמת שכחתי את השיעור, ממש לא בא לי ללכת לראות את פאבלוס עכשיו, הייתי מעדיפה שריק יעמוד שם במקומו, אבל נראה לי שעדיף למחוק את המחשבות האלה מהראש שלי לידו, כי הוא ממש לא יהסס לחדור לי לנבכי המחשבות, ובמחשבה שנייה לאחר שאני מסתכלת על הפרצוף המתעניין של צ'יס עדיף לי למחוק את המחשבות האלו מעכשיו.
"טוב אני אזוז" הפטרתי וקמתי מהמיטה בכבדות.
"גם אני!" אמרה רומי וקמה אחריי.
"לאן?" שאלתי, היא שתקה בחיוך..
"בטח עוד משימה של ריקארדו.." ענתה סן במקומה, רומי מיהרה לצאת מהחדר לפני שאני אשאל עוד משהו.
"או שהיא הלכה לריק.." הפטירה צ'יס בקרירות כשהייתי בפתח הדלת, יצאתי משם במהירות ורצתי לפני שהיא תספיק לקרוא את המחשבות שלי, אני בכלל לא יודעת אם יש גבולות, אולי היא גם יכולה לקרוא את המחשבות שלי מפה? למה שרומי תלך לריק? יש ביניהם משהו והם מסתירים אותו? השאלות האלו בסוף ישגעו אותי.
ממש לא נחמד מצידה של צ'יס לומר לי משפט כזה לאחר שהיא קראה את המחשבות שלי..

"איחרת!" פאבלוס ישב על הדשא שבגבעה שבסוף הפנימייה, הסתכלתי על שעון היד שלי, השעה הייתה שמונה ושלוש דקות.
"שלוש דק…" פאבלוס לא נתן לי לסיים את המשפט "זה איחור!" צרח.
מה הוא חושב שהוא המורה שלי?
'כרגע אני המורה שלך…' שוב הוא חדר לי למוח.
"תקשיב, נמאס לי מהמשחקים האלו, בוא תלמד אותי לחסום את המוח שלי ואני אלך מפה.." עדיף לקצר את השהות איתו כמה שיותר.
"יש הרבה מה ללמוד לפני שאת חוסמת את המוח, קודם תנסי לפרוץ לשלי… ועד שאת לא מצליחה אנחנו פה" פקד, איך אני אמורה לפרוץ לו למוח?
"תלמד אותי איך פורצים.." ביקשתי כמובן מאליו, אבל הוא שתק וחיכה, איך אני אמורה לפרוץ לו למוח.
ניסיתי לרכז את כל משאבי הסרטים שראיתי אי פעם, עצמתי את עיניי בחוזקה, כיווצתי את הגבות, אמרתי מיליון פעמים בראש שאני לא בראש שלי אלא בזה של פאבלוס ושום דבר לא עזר.
"אני לא מצליחה" התבכיינתי בעצבים.
פאבלוס עדיין שתק, מחכה.. נו מה אני אמורה לעשות? רעיון חד הבזיק במוחי, חייכתי כיודעת שהוא לא יכשל..
דמיינתי בחוזקה שאני שומעת את המחשבות של פאבלוס, ושאני מצליחה לפרוץ לו למוח, פעם ראשונה בחיי שהכוח שלי לא אכזב אותי.
הרגשתי את המוח שלי משייט ללא גוף בעולם, ונכנס היישר לתוך פאבלוס, התחלתי לשמוע קולות מעורפלים, עצמתי את עיניי כדי להקשיב טוב יותר, ואכן שמעתי..
'למה היא הייתה חייבת להתחבק עם ריק?' זאת המחשבה הראשונה והכעוסה במוחו של פאבלוס שנגעתי בה..