רק דמיון – פרק 2

כל מה שקרה היה כל כך צפוי, אבל זה עדיין הפחיד אותי כל פעם מחדש, חשבתי שיום אחד זה פשוט יפסק ואני יתחיל לחיות חיים של ילדה נורמלית ורגילה, אבל היום הזה מאן להגיע.
הגעתי הביתה בערך בשעה שאמורים להסתיים הלימודים, העדפתי להיות בחורשה כל היום, מאשר לחזור מוקדם ולראות את אמא בוכה שוב בגלל הילדה הרעה שהיא קיבלה.
אבל איחרתי, רומי כבר הייתה לפניי בבית, וטרחה להודיע לאמא ברוב פאר והדר, שאני לא הייתי בבית הספר היום, היא כנראה מחזירה לי על מה שעשיתי לה אתמול..
אמא להפתעתה הרבה של רומי, והאמת גם שלי אמרה שזה בסדר, והיא כבר יודעת.
נכנסתי ועליתי לחדר שלי ושל רומי במהירות הבזק, אני עוד יספיק לנעול את הדלת לפני שהיא תבוא, רומי שראתה את זה נתנה ריצה אחריי לכיוון החדר, אבל היא פיספסה, אני נעלתי.
"נו, דוריאן תפתחי לי כבר" שמעתי אותה קוראת ותוך כדי דופקת על הדלת בעוצמה רבה.
אני אתעלם לעת עתה, אני חייבת להמשיך להיות לבד, אני חייבת לחשוב איך אני מחזירה את הגלגל לאחור.. למה דמיינתי את זה בכלל? כעסתי על עצמי כמו שלא כעסתי על עצמי מעולם, לא הייתה מישהי ששנאה ברגע זה אותי יותר ממני, וזה כולל רומי שהמשיכה לדפוק בעוצמה על הדלת.
שתלך כבר לדון, הם במילא מסתדרים ביניהם, אני לא מסתדרת כאן עם אף אחד. אולי הגיע הזמן ללכת? שאלתי את עצמי, אבל לאן?
הייתי יכולה כרגע לדמיין שאני נמצאת באיזה אי יפיפה, לבד עם עצמי. אבל פחדתי לעשות את זה, בסופו של דבר פחדתי להתרחק מכולם.
איך אני אסתדר לבד?

הכל חשוך ושחור, אני לא רואה כלום, אולי הפכתי לעיוורת? שאלתי את עצמי בבהלה, שמתי יד על העיניים הם היו פקוחות, אבל אני עדיין לא רואה כלום..
"מתי את מגיעה?" הקול של ריקארדו צלצל לי בראש, הוא בטח חסם לי את אפשרות הראייה אבל איך הוא הגיע לחדר שלי, ואולי הוא פה, והפעם במציאות ולא באיזה חלום מטופש שלא אומר כלום..
"לאן אני צריכה להגיע?" שאלתי בצייתנות שלא תואמת כלל את האופי המרדני שייצג אותי כל חיי.
"אמרתי לך, אם את באמת רוצה לבוא, את כבר תמצאי את הדרך האישית שלך אליי.. אני הולך עכשיו" הרגשתי שהנוכחות שלו הולכת, שאני מתפכחת מתוך שינה עמוקה.
"זה עוד פעם חלום!" צעקתי עליו באכזבה מרה "איך אני אדע שאתה אמיתי, ולא פרי הדמיון שלי" הוא חייך, אני לא ראיתי, אני הרגשתי את זה..
"את לא יודעת עד כמה את קרובה לאמת!" לחש בתוך אוזניי, הוא הגיע לידי בחזרה, חזרתי לחושך העמוק וההתפכחות הלכה ונעלמה לה.
"הפעם את תקבלי סימן, ועכשיו קומי!!" פקד עליי, מיד פקחתי את עיני, ומצאתי את עצמי בחדר שלי, לבדי.. אהה נכון לא פתחתי לרומי את הדלת.
הסתכלתי על השעון שהיה מולי על הקיר, ואוו.. ישנתי המון, כבר מאוחר מאד, בערך עשרים לארבע לפנות בוקר, ואף אחד לא העיר אותי, וגם לא קרא לי לאכול..
באמת נזכרתי שאני רעבה, פתחתי את הדלת, ועברתי ליתר פתחון בחדר של דון, נו ודאי שהוא יתן לרומי לישון איתו, איתי הוא כבר ממזמן לא מדבר..
ירדתי לכיוון המטבח, והחלטתי בשקט ממש להכין לעצמי ארוחה חמה וטובה, הגעתי למקרר כשמבטי נתקע על פתק שהיה תלוי שם.
'דוריאן, אם תהיי רעבה יש לך צלחת אוכל במקרר, תחממי… אמא'
אז היא כן דואגת לי לפעמים, שקעתי במחשבות.. פתחתי את המקרר וראיתי שם ספגטי מוקרם, המאכל הכי אהוב עליי. עכשיו יש לי ממש רגשות אשמה כלפיה, מה היא עושה לי את זה בכוונה?
חיממתי את האוכל וישבתי ליד השולחן, אוכלת, שוב לבדי.. רוב היום אני משתדלת להיות לבד, כי כשאני לבד אני מצליחה להשתלט על הדמיונות שלי, אבל ליד אנשים בורח לי פה ושם דמיון, אז זה די מסוכן.
סיימתי לאכול, והלכתי לכיוון המקלחת, אני חייבת להתרענן קצת, אני במילא לא עייפה..
הרמתי את עיניי לעבר המראה במקלחת באופן ספונטני ורגיל למדי, אבל מה שראיתי מולי במראה לה היה ספונטני ולא רגיל למדי, על אמצע ראשי צמח לפתע פס לבן מהמצח עד סוף שיערי החלק והדבשי הארוך, וצבע עיניי השתנה מחום כהה לתכלת שמיים, ממש כמו עיניו של ריקארדו!
שפשפתי את עיניי חזק, אני בטוח עדיין בחלום, למרות שאני די מרגישה שבעה מהאוכל של אמא ככה שזה לא נראה לי חלום, אבל כל החלומות שלי נראים אמיתיים, אז זה בטוח חלום.
צבתי את עצמי בחוזקה "איי" לחשתי צרחה קטנה, זה כאב.. אני ערה, פתחתי את עיניי וכלום לא השתנה.
לפתע התנגן בראשי הקול המוכר "רצית סימן… אז הנה הוא! את מתחילה להשתנות.."
זה ריקארדו! מה זה אומר 'מתחילה?', מה יש עוד שינויים שיעברו עליי?