רק דמיון – פרק 20

לא ידעתי איך להגיב למחשבה הזאת, היא הכתה בי בחוזקה כמו אגרוף חזק ישירות לבטן, פאבלוס ראה שריק חיבק אותי? איך זה שלא שמענו אותו?
התבוננתי על פאבלוס במבוכה, הוא החזיר לי מבט מאשים שגרם לי להשפיל את עיניי לרצפה.
"הצלחת.." אמר לעצמו.
"אתה לא ניסית לחסום אותי?" שאלתי עדיין מתבוננת על האדמה, בוחנת כל חריץ וכל אבן קטנה העיקר שאני לא אצטרך להתבונן לו בעיניים המאשימות.
"לא" החזיר תשובה אחת שאמרה הכל, הוא רצה שאני אשמע את המחשבה הזאת, זה לא היה סתם.
"אבל אני לא מעוניין שתשמשי בכוח שלך כדי לחדור למחשבות, לא על כולם זה יעבוד, תמצאי עוד דרך, אני מחכה.." הוא התיישב על הארץ בשילוב רגליים ממשיך להתבונן בי במבט מאשים.
"אני לא יודעת לפרוץ לך למוח בדרך אחרת" התיישבתי גם אני על הארץ כמוהו בייאוש גמור, הרי הוא לא הולך לשחרר אותי עד שאני לא אפרוץ לו למוח.. אז במשחק הזה יכולים לשחק שניים, עד שהוא לא מלמד אותי את השיטה אני לא מנסה.
"תתרכזי, את לא עד כדי כך טיפשה נכון? הרי כל הכיתה הצליחו להגיע לתשובה בכוחות עצמם" אמר בציניות, בטח שיצליחו להגיע בכוחות עצמם, ריקארדו נתן להם שיעורי עזר לפני.. אבל את זה שמרתי בלב, לא היה לי כוח להתווכח, אז המשכתי לשתוק ולהביט באבנים הפזורות על האדמה..
פאבלוס נשכב על הארץ בתנועה הפגנתית כאומר את יכולה לעשות מה שבא לך, אנחנו לא זזים מפה עד שאת לא מצליחה.
קמתי בעצבים על רגליי והתחלתי ללכת לכיוון המגורים.
'חבל לך לנסות..' זרק פאבלוס משפט בראשי, שהובן לי רק אחרי שעפתי אחורה מקיר בלתי נראה, קמתי מהרצפה נוגעת באוויר מלפניי, קיר נוקשה היה שם, נוקשה ושקוף..
מה זה?
'הכוח שלי' שמעתי את פאבלוס בראשי, הסתובבתי לכיוון השני, וגם שם היה קיר, וגם בכיוון השלישי וגם ברביעי.. הוא סגר אותי מארבעת הכיוונים.
"תן לי ללכת מפה!" צרחתי בעצבים, נמאס לי שכולם מחליטים לי איפה אני אהיה, ומה אני אעשה, אפילו במחשבות שולטים לי.
"תפרצי לי למוח" פאבלוס המשיך להתבונן בשמיים באדישות שהוציאה אותי מדעתי, התיישבתי על הארץ לידו.
"תן לי ללכת" אמרתי באיום ארסי מקרבת את הפנים שלי אליו.
"לא" הוא המשיך להיות אדיש, אפילו את המבט לא סובב אליי, אז דחפתי את הפנים שלי מול עיניו.
"תשחרר אותי מפה" צרחתי בפניו ודפקתי בעוצמה עם ידי על גופו, הוא תפס את ידי בחוזקה רבה שהכאיבה לי, והתבונן בתוך עיניי.
"מה קרה לעיניים שלך?" שאל בלחש, בעוד אני מרגישה את הנשימות שלו על פניי.
'תעני לי' הוסיף בראשי..
"מה הכוונה שלך?" שאלתי בניסיון להתחמק.
"אל תסובבי אותי, היו לך עיניים כהות, ממתי הם הפכו לבהירות?" איך הוא יודע איזה צבע עיניים היה לי לפני שהגעתי לפה?
'השאלות שלך מיותרות, תעני לי' אמר במוחי והצמיד אותי אליו עוד יותר, השתחררתי ממנו במהירות נרתעת מהקרבה אליו.
"לא עניינך.." הפטרתי, ומשלא באה שום תשובה מכיוונו עצמתי את עיניי בניסיון לפרוץ שוב למוחו, העיקר לצאת מפה.
שוב כל השיטות ההתחלתיות לא עבדו, פקחתי את עיניי בייאוש הולך וגובר, פאבלוס המשיך להתבונן על הכוכבים בלי משמעות מיוחדת, נמאס לי להיות פה.
מתוך הייאוש הגובר הזה, שמעתי את קולו של ריקארדו בתוך מוחי 'תרצי..' מילה אחת בודדה שהספיקה בשביל להעמיד אותי על רגליי.
פאבלוס סובב את ראשו בהפתעה לכיווני אבל אני כבר עצמתי את עיניי בחזרה ורציתי בכל כוחי לפרוץ לו למוח, הרצון הזה חדר לי לעצמות, ללב, למוח, ולכל הדם שפעם בכל מקום בגופי בעוצמה רבה.
באיטיות כמעט לא מורגשת המוח שלי עף באוויר והגיע לתוך מוחו של פאבלוס, פקחתי את עיניי והבטתי בו בעיון רב.
עיניו נפערו בתדהמה, הוא קם על רגליו במהירות מסחררת ועצם את עיניו בחוזקה.
'תצאי מפה!!!' צרח במוחו שלו, אטמתי את אוזניי בחוזקה, וניסיתי בחוזקה רבה יותר להיכנס, שנייה לפני שהרגשתי את מוחי עף החוצה בחזרה לתוכי שמעתי את המחשבה המחרידה ביותר, שהשאירה אותי עם סימן שאלה ענק.
'איך אני אספר לדוריאן שהשמש האדומה הוא בעצם…'