רק דמיון – פרק 21

המוח נכנס לי בחזרה לגוף בעוצמה רבה שגרמה לי ללכת כמה צעדים אחורנית, הרגשתי כאילו חדרתי למקום בו לא הייתי רצויה.
"אתה יודע מי זה השמש האדומה?" לחשתי בכאב עצום, הראש עמד להתפוצץ לי מכאבים.
פאבלוס הרים אליי עיניים אדומות מדם ולחש בארסיות "לא נראה לי שאת צריכה את עזרתי כדי לגלות זאת.." הוא עבר לידי במהירות והלך לעבר הפנימייה.
'השיעור נגמר להיום' שמעתי לאחר דקה בראשי כשהוא כבר נעלם מהאופק, אז כנראה אין לחדירה למוח הגבלה של מרחק..
התקדמתי בצעדים כושלים לעבר הפנימייה מותשת מעייפות וממאמץ רב, כאשר הגעתי לחדר כולן כבר היו ישנות, כולל רומי, באמת מעניין לאן היא נעלמת כל הזמן, מאז שהתעוררתי בחדר האחות ממכת האבן לא יצא לי לדבר איתה ביחידות.
זרקתי את עצמי על המיטה, כאשר החושך האפל התחיל לאפוף אותי.

"דוריאן" למה קוראים לי? למי אני נחוצה בכלל?
"דוריאן…" הקול התעצם ונעמד לידי, פקחתי את עיניי לעבר אור אדום וחזק, עשן חריף נכנס לתוך אפי וגרם לי להיחנק קלות, שמתי את ידי על אפי מנסה לנשום אוויר צח.
"אני לא רע כמו שאת חושבת לעצמך.." כבר שמעתי את הקול הזה בעבר, השמש האדומה שוב הגיע לפה? צריך להזהיר את כולם.
"לא צריך להזהיר אף אחד" לחש באוזניי הוא ממש קרוב, האוויר נעשה פה דחוס מרגע לרגע, עוד רגע ואני כבר לא אוכל להמשיך לנשום.
"מי אתה?" צרחתי בכל כוחי, למרות המאמץ שעשיתי כדי שקולי יישאר יציב, הוא רעד מפחד ומחוסר אוויר.
"יבוא יום ואת תגלי, ואז אני אצטרך אותך.. כנגדי.." פקחתי את עיניי בבהלה ומצאתי את עצמי שואפת אוויר צח בתוך החדר, כולן עדיין ישנות למרות שקרני בוקר ראשונות הציצו מעבר לחלון.
קמתי לשטוף את פניי, אני צריכה את הריענון הזה, במיוחד אחרי פגישה שנייה עם השמש האדומה.
הגעתי לכיור כאשר קורי שינה עדיין מכסים את עיניי בכבדות, העייפות שהתגברה עליי לאחר השיעור עם פאבלוס עדיין לא עברה, שטפתי את פניי במים קרים כקרח כדי להתעורר והרמתי את עיניי לעבר המראה.
הסתכלתי על עצמי המומה מהמראה ניקיתי את המראה בידי, במחשבה שאולי יש לכלוך אך לא.. הפס הלבן היחיד שהיה באמצע שיערי לאחר החלום על ריקארדו התרחב, שערי הפך ללבן כולו.
שינוי שני בחיי.
חזרתי לחדר מנסה לחשב במוחי את תגובות האנשים הסובבים אותי כיום, מה גם שעוד יומיים חוזרים הביתה לביקור ההורים, וממש לא יהיה נעים הערות וביקורות, דון יבין אותי כי הוא כבר מכיר את הסיפור, חלקית.. באמת לא יצא לנו לדבר עם דון הרבה זמן, בעצם מאז שנכנסו לפנימייה לא יצרנו קשר עם אף אחד מבחוץ עובדה שהתחילה לנקר לי בחוזקה במוח בתור נורה אדומה ומהבהבת, הרי יש לנו פלאפונים ולא ראיתי אף אחד מילדי הפנימייה מסתובב כאן עם פלאפון על אוזנו, אבל עכשיו מה שחשוב לי זה איך אני מסבירה את השינוי בשיער.
תמיד אפשר לומר שצבעתי, למרות שלבן לא היה הבחירה הרלוונטית בשבילי.
משום מה גם לילדי הכיתה ולריקארדו עצמו לא היה לי חשק להסביר ששוב פגשתי את השמש האדומה, הרגשה חזקה בבטני רמזה לי לא לעשות את זה ויהי מה.
עיניי שוטטו בחדר תוך כדי מחשבות ונתקלו במיטתה של סן, התקרבתי קלות והתבוננתי על סן הישנה לה בשלווה כששערה הארוך והלבן גולש לו, היא נראית כאילו היא נולדה איתו, אך אולי בעצם גם היא עברה שינוי בגופה, הרי לא סתם היא נמצאת בפנימייה הזאת בכיתה שלנו שנלחמת נגד השמש האדומה, גם לה יש כוח מיוחד.
אני חייבת לדבר איתה, התיישבתי על מיטתה מחכה שהיא תתעורר, היא מיד הרגישה בי ופקחה עיניים נדהמות לכיווני.
"דוריאן?" שאלה בבהלת מה.
"אני צריכה לדבר אתך.." לחשתי לעברה, היא התבוננה על שערי בהבנה מסוימת והנהנה בראשה במהירות וברצינות לא אופיינית לה.
היא קמה והתארגנה במהירות, אני לא הייתי צריכה להתארגן כבר היו עלי הבגדים של אתמול.
יצאנו מהחדר לאחר חמש דקות לעבר אוויר הבוקר הצלול והנעים, רוח קרירה נשבה על פנינו.
הפנימייה הייתה שקטה ושוממת.
"מה רצית?" שאלה סן, עדיין רצינית, דבר שהפליא אותי והפך להיות חשוד בעיניי.
"למה השיער שלך לבן?" שאלתי ללא הקדמות, הרי במילא אף פעם לא ידעתי לעשות את ההקדמות המיותרות האלו, הן תמיד הובילו אותי לדמיונות בלתי נעימים אז העדפתי לפתוח בעיקר.
"כי השמש האדומה התגלה אליי לפני שהגעתי לפנימייה" ענתה גם היא ישירות והשאירה אותי פעורת פה למול התשובה הפשוטה והמסובכת כל כך.