רק דמיון – פרק 22

התבוננתי על סן עם פה פעור, היא אף פעם לא דיברה עם אף אחת מאתנו על השיער הלבן שלה ועל למה היא הגיעה בכלל לפנימייה, היא נראית הילדה הכי רגילה מכולנו, מה שבטוח שאיתי היא לא דיברה על זה, ובעצם למה שהיא תעשה את זה?
"מה את שותקת?" חייכה אליי את החיוך הרגיל שלה, נראה שהוקל לה אחרי שהיא הוציאה את המשפט הזה מהפה.
"למה הוא התגלה אליך?" שאלתי אותה עדיין מופתעת מעוצמת התגלית.
"כדי שאני אעזור לו…" פערתי עיניים עוד יותר גדולות ממה שהם היו, סן נבהלה מהמראה וישר הסבירה את עצמה "להשמיד אותו!!"
גם לי הוא אמר משהו דומה, שהוא יצטרך אותי.. כנגדו! זה באמת מוזר, יש לו רצון עז להשמיד את עצמו? או שהוא סתם חולה נפש כמו כל הרשעים בסרטים.
"אז מה הוא אמר לך?" שאלה אותי סן בהתעניינות.
סיפרתי לה על החלום, וגיליתי שהחלום שלה דווקא היה לא כל כך ברור.
"טוב, אני צריכה לזוז עכשיו.." אמרה סן לפתע ורצה במהירות לכיוון המעונות, התבוננתי סביבי, כבר הספקנו להגיע לגבעה שבסוף הפנימייה בשיחה שלנו ללא תשומת לב.
התבוננתי על השעון שבידי, עוד מוקדם מאד, לאן סן מיהרה כל כך, יש עוד שעה עד תחילת הלימודים.
התיישבתי על הדשא הלח מטל הבוקר, הקרירות הרעידה אותי קלות, אבל טוב לי עם הקור הזה כרגע, במיוחד לאחר שאני נזכרת בחלום המחניק עם השמש האדומה.
הפנימייה הזאת מוזרה מאד, נלחמים בכוחות אופל.. שמש אדומה, ריקארדו החלומי, עוד רגע יופיע לי מול העיניים גמד ירוק וקטן שיעמוד לשירותי.
"גברתי" קול דק נשמע מלפניי, הרמתי את עיניי והגמד הירוק והקטן עמד שם.
"לא.." לחשתי בשקט, הגמד חייך אליי בפה חסר שיניים, אני באמת דמיינתי אותו נראה בדיוק ככה, שכחתי כבר שאסור לי להשתעשע עם המחשבות שלי, מה אני אמורה לעשות איתו עכשיו?
"אני לשירותך…" הגמד התכופף לעברי בכבוד רב "ואל תדמייני שאני אלך, כי אני לא!!" חבל שדמיינתי גמד חצוף!
"אני לא חצוף.." סינן מבין שיניו.
"גם אתה פורץ לי למוח?" צרחתי עליו בעצבים ובתדהמה.
"גברתי.." קטעתי אותו באמצע "קוראים לי דוריאן לא גברתי!" אני שונאת את הכינוי הרשמי הזה.
"דוריאן…" לגלג "אני פרי דמיונך, מקורי הוא במוחך בוודאי שאני יכול לקרוא אותך כמו ספר פתוח".
יופי, עוד אחד.. לפחות פאבלוס ילמד אותי לחסום את המוח שלי ואז הגמד החוצפן הזה לא יחדור לי למוח.
ראיתי אותו מחייך בלעג..
"איך קוראים לך?" הוא התבונן עליי בעיני עגל גדולות.
"תענה לי!" ציוותי בקול תוקפני במקצת.
"אין לי שם, לא דמיינת את זה.. גב.. דוריאן" תיקן את עצמו.
אני כבר אחשוב על משהו, אבל מה אני אמורה לעשות עם הגמד הזה עכשיו?
הוא המשיך להתבונן בי בציפייה הולכת וגוברת.
"יש לי שאלה אליך.." הוא המשיך להתבונן בי באותו מבט כמחכה לשאלה שלי.
"אתה לא מושפע מהדמיון שלי, נכון?" הוא הנהן בראשו במהירות אופיינית לגמד ירוק וקטן, אז המשכתי בשאלה "אתה לא מושפע כי אתה הדמיון שלי, מי עוד לא מושפע חוץ מהדמיונות שלי" השאלה הזאת מנקרת לי במוח המון זמן, מעניין אותי לדעת למה על ריק הדמיונות שלי לא משפיעים לעומת.. כל שאר בני האדם!
"אני לא יודע" ענה לי הגמד וחזר להתבונן בי במבט המחכה.
קול עדין ולא מוכר של בחורה צעירה חדר לי למוח בפרעות בלתי מתחשבת 'את שואלת שאלות מיותרות, את תביני הכל בעוד זמן מועט..'