רק דמיון – פרק 23

התעמקתי במחשבה בניסיון לזהות את הקול, הגמד נראה חושב גם הוא, עיניו שהתרחבו גילו לי שהוא זיהה.
"מי זאת?" שאלתי בעניין רב, אך הוא שתק ומשך בכתפיו בחוסר רצון לספר.
"אני מצווה עליך" צרחתי עליו עצבנית ממנו ומהתגובות הטיפשיות והאדישות שלו.
"דוריאן, דבר כזה את לא יכולה לצוות, וכמו שהיא אמרה לך, תביני זאת בזמן מועט.." הוא חייך שוב וגרם לי לבחילה עזה כאשר שוב ראיתי את פיו חסר השיניים, במחשבה שניה זה לא היה מצחיק כל כך לדמיין אותו כזה, חבל שאני לא יכולה לתקן את זה.
"אני צריכה ללכת ללימודים, אתה יודע איפה החדר שלי?" שאלתי כאשר שמתי לב לשעה המאוחרת, הגמד הנהן בראשו לחיוב והתחיל ללכת לכיוון מעונות הבנות ללא לומר מילה, אני מקווה שהוא לא יבהיל אף אחד, במיוחד לא את רומי…
התחלתי ללכת לכיוון בית הספר כאשר כל מחשבותיי נתונות לרומי, איפה היא נמצאת כל הזמן, במשימות סודיות של ריקארדו? או שכמו שצ'יס אמרה, עם ריק.. זאת הייתה שאלה שכלל לא מצאה חן בעיניי, במיוחד אם התשובה על השאלה הזאת היא השנייה מבין האופציות האפשריות, ניערתי במהירות את ראשי מנסה לגרש כל פירור של מחשבה מיותרת על רומי או על ריק, ורצתי במהירות לכיוון הכיתה כאשר השעון צלצל ברקע לבשר על תחילת הלימודים.

"בוחן פתע…" כל התלמידים רטנו על המורה להיסטוריה, שהחליטה בסוף השיעור לעשות בוחן על כל הנלמד, אף אחד מאתנו לא הקשיב לה, זאת דרך נחמדה בשבילה לראות כמה היא מעניינת אותנו.
"המורה אני פטורה?" שאלתי בקול רם.
היא התבוננה בי בחוסר הבנה מוחלט "כי..?" שאלה אחרי זמן מועט שראתה שהשקט שלה לא מוציא ממני שום תגובה.
"לא הקשבתי לך, במילא אני אגיש את הבוחן ריק, אז למה לבזבז דף?" התמימות שבה שאלתי את השאלה עשתה את שלה, כל התלמידים התפרצו בצחוק למול פני המורה המאדימה מכעס.
"גשי למנהל!!" צרחה עליי בגרון ניחר, קמתי מחייכת בגאווה ויצאתי מדלת הכיתה, באמת הגיע הזמן שאני אכיר את מנהל בית הספר הזה, הרבה זמן שלא יצא לי לריב עם מורים, או מנהלים, הגיע הזמן לחזור לשגרה..
עליתי לקומה השנייה על פי השלטים שהצביעו על חדר המנהל, אפילו המדרגות חרקו כאן איך ילדי כיתות ט' עולים עד הקומה הרביעית? זה נראה שבכל קומה הכל הולך ומתיישן.
הגעתי למול דלת סגורה שעליה יש שלט ישן ורעוע שעמד לפול כל שנייה, שכתוב בו 'חדר המנהל', פתק נוסף נצמד לדלת, הפתק דווקא היה לבן לעומת כל הדברים המתיישנים והמצהיבים במקום הזה, עליו היה כתוב 'נא לא להפריע! המנהל יתפנה בעוד מספר דקות' חיפשתי בעיניי אחר מקום ישיבה, התחביב שלי זה להמתין למנהל שיתפנה מעיסוקיו כדי לצעוק עליי, הספסל שהיה בקצה הפרוזדור לא מצא חן בעיניי משתי סיבות, הוא רחוק מהדלת, ריח האבק שעליו הגיע לאפי גם מהמרחק הזה, או שבעצם כל הבניין המחליד הזה מעלה את ריח האבק?! אבל עדיין העדפתי לא לשבת.
דלת המנהל נפתחה בפתאומיות "אני אומר לך, זאת לא היא!" הקול של ריקארדו גרם לי לסובב את ראשי באחת לעבר הפתח.
ריקארדו ההמום שסובב את ראשו וראה אותי שאל בלחש שצמרר את כל גופי משום מה "מה את עושה פה?"
"אני צריכה להיכנס למנהל.." לחשתי גם אני באותה צורה שבה ריקארדו דיבר, הלחישה שלו הייתה נראית לי עם סיבה חשובה כך שאין לי שום עניין לצעוק ולעורר את המתים.
"למנהל?!" עיניו נפערו והוא לחש צרחה קטנה.
'הרגת מישהו? ששולחים אותך למנהל?' שמעתי את ריקארדו במוחי, כנראה הוא העדיף להיכנס לראשי ולדבר בצורה הזאת מאשר ללחוש בפחד.
'התחצפתי למורה להיסטוריה' עניתי במוחי בפליאה, מה כל כך גרוע בזה ששלחו אותי למנהל?! כך עושים בכל בית ספר נורמלי.
צעדים נשמעו מעבר לחדר וקול בס חדר לעמקי תודעתי דרך אוזניי וצרם בליבי בחוזקה, עד שהוא התחיל לדפוק במהירות לא רגילה, מה קורה לי? "ריקארדו מי שם?"
'תברחי מפה!' צרח ריקארדו בראשי וזעזע לי את כל הגוף בצרחה החדה שלו 'מהר!!!'