רק דמיון – פרק 26

המנהל בחן את ריקארדו ואותי לחלופין בעיניו המחרידות שגרמו לי להשפיל מבט אחרי שנים של ראש מורם.
"את משקרת?" שאל בקולו הצורם, איך הוא משנה את הטונים של הקול שלו כך שכל התחושות שלי משתנות לגביו רק ברגע שהוא פותח את הפה.
"באיזה עניין?" ניסיתי להתחמק.. למרות שמאד פחדתי לעשות זאת, אבל לא הייתה לי ברירה אחרת.
"אני אשאל אותך שוב, ואת תעני לי הפעם.. את האמת" ציווה בתוקפנות, הרמתי את עיניי לעבר עיניו, אני לא אמורה לפחד ממנהל, הרי זה המקצוע שלי.. להציק להם, ולא משנה לי שהוא נשמע מפחיד.
"תשאל" הפטרתי בטון המזלזל והרגיל שלי, מזווית עיני ראיתי את ריקארדו זע על כסאו בחוסר נוחות.
"למה ברחת?" השאלה הייתה קולעת, שוב כמעט איבדתי את שווי משקלי, אבל במוחי ציוויתי על עצמי לא להתחמק, אני הרי אף פעם לא פחדתי, מה קורה לי עכשיו?
לקחתי נשימה ארוכה "כי ריקאר…" ריקארדו הרים את ידו לעבר המנהל והוא הפנה את מבטו אליו בעניין.
"אם יורשה לי לומר.." התחיל באיטיות.
"אני הייתי באמצע" התפרצתי לדבריו בעצבים.
"עכשיו המורה מדבר, שכחת שאת פה על חוצפה?" שאל המנהל, ושוב קולו חודר לי לעצמות, למרות שנראה לי שאני די מתחילה להתרגל לתחושה הזאת, כך שעם הזמן גם זה כבר לא יעשה עליי רושם.
"אני ראיתי את העלמה דוריאן רצה מכיוון שראתה ג'וק בפרוזדור, אני מניח שהיא חשבה שהוא היה בעקבותיה.." התבוננתי על ריקארדו כלא מאמינה, שאני ארוץ בגלל ג'וק מסכן שלא עשה לי כלום ולא אני לו?! שימציא משהו שיותר יתקבל על הדעת, המנהל הזה לא נראה טיפש.
"זה נשמע סביר.. למה פחדת לומר זאת?" פנה אליי בקול מרגיע, אז כנראה שהמנהל הזה כן טיפש!
הרמתי את כתפיי ללא משמעות מיוחדת, ריקארדו לא שיקר בשבילי, הוא גרם לי להראות טיפשה גם אני לא הולכת לשקר בשבילו!
המנהל שיחרר אותי בחזרה, לא לפני שהוא הוציא ממני "הבטחה" בכתב שאני לא אתחצף יותר למורים בשטח הפנימייה, ההבטחה הזאת וודאי תחזיק מעמד.. כמו שאר ההבטחות הקודמות שלי למנהלי בית הספר.
יצאתי מדלת חדרו של המנהל מחויכת ומאושרת על כך שהצלחתי להתגבר על הפחדים שלי ממנו, לפחות עכשיו אני יודעת מי מנהל בית הספר הזה, ובמחשבה שנייה.. כשאני רחוקה ממנו.. הוא לא כל כך מפחיד, אפילו בכלל לא.
"ממש.." שמעתי קול כאשר יצאתי מפתח הבניין לועג לי, הקול הזה שייך רק למישהו אחד, יותר נכון לומר הלעג הזה שייך רק למישהו אחד.
הסתובבתי וראיתי את ריק נשען על קיר הבניין בחוסר מעש ומביט בי בעניין רב.
"איפה היית?" שאל ישירות.
"למה אמרת ממש?" החזרתי לו בשאלה.
"כי את כן מפחדת מהמנהל" אם הוא רוצה לדבר גלויות, לי אין בעיה עם זה.
"למה אתה שואל איפה הייתי, כבר קראת אותי כמו ספר פתוח נכון?!" התעצבנתי בקול רם מדי שקצת הלחיץ אותו, למרות שנראה שהוא חוזר לעצמו די במהירות.
"חיפשתי אותך.." הפטיר באדישות מחכה שאני אשאל את השאלה המבוקשת, אך העדפתי לשתוק ולתת לו קצת להוריד את הכבוד שלו.
"את לא שואלת למה?" שאל לאחר דקות אחדות.
"אני אמורה לשאול?" עניתי בתמימות מעושה שהרגיזה אותו, הוא התרחק מהמקום במהירות, בשנייה האחרונה לפני שנעלם מהאופק שמעתי את קולו בתוך מוחי לוחש 'אחותך יצאה למלחמה, היא בסכנת חיים..'