רק דמיון – פרק 29

ריק הושיט את ידיו לצדדים חוסם בכך את דרכי החוצה, הקול המרתיע שהזכיר לי את ריק המזוויע מהחלום שיתק אותי כליל, נעמדתי מולו רועדת מפחד ומחכה לגרוע ביותר, הוא הולך שוב לכלוא אותי ולגרום לי להודות באשמה, הוא שוב הולך לענות אותי בלי סוף, שוב לאיים עליי עם כלא השחת המזוויע.. אני צריכה לברוח..
"ריק, תן לנו לעבור" ביקש הגמד בקול נוקשה.
"מה קרה? היא רק נתנה לך שם אז אתה כבר לטובתה?" שאל ריק בלעג לא מוסתר בעליל, מתי הגמד וריק עשו ביניהם הכרות? אולי בזמן שישנתי?
"היא לא נתנה לי סתם שם" צרח הגמד בעצבים, התבוננתי על פניו ונדהמתי, הוא ממש משנה את צבעו מירוק לכחול כשהוא עצבני, היא נתנה לי שם כמו השם של גזע העץ שהיא כל כך אוהבת, אני חשוב לה, הבנת!!" הגמד התקרב לריק בצורה מאיימת, ריק לא נרתע ממנו כלל, זה היה כל כך צפוי שריק והגמד יקראו לי את המחשבות ויבינו למה נתתי דווקא את השם דונדון לגמד.. אפילו כוח לכעוס על כך שפורצים לי למוח ללא רשות לא נשאר לי.
"אתה יודע שאתה לא יכול לעשות לי כלום" סינן ריק מבין שיניו לעבר דונדון "אני יותר מבוגר ממך". בטח שהוא יותר מבוגר? הגמד נולד רק אתמול מהמחשבות שלי.. מה האיום בכך? השאלות צפו בראשי ממלאות את מהותי, עד שעצרתי אותן באחת וצרחתי בקול על ריק
"תן לי ללכת מפה" החוסר אונים נשמע היטב בקולי, העובדה שאני נעולה עם ריק שוב.. באותו חדר כאשר הוא זה שנועל ומאיים לא מצאה חן בעיניי בכלל, ולא אכפת לי כמה אני מפחדת ממנו אני חייבת לצאת מפה.
"למה לי?" שאל באדישות.
"אתה לא יכול להחזיק אותי כאן לנצח, אני צריכה למצוא את רומי" אמרתי לו בנימה מתחננת, הדמעות עמדו לי בקצה העיניים, תפסתי אותן בכוח, למה ליד ריק אני בוכה בכזאת קלות?
"אנחנו נמצא אותה.. רומי חשובה לי.." אמר בנימה שדקרה את ליבי בחוזקה, למה רומי חשובה לו? למה אני לא?
"אז תן לי לעבור" לחשתי, מחשש שאם אני אדבר בקול הדמעות יתפרצו.
"אתם לא הולכים לבד.. אני בא אתכם" קבע ריק עובדה, טון דיבורו התרכך ממילה למילה, דבר שהרגיע אותי וגרם לי לנשום עמוק, הוא לא הולך לכלוא אותי כאן.
"תבוא" הפטרתי, מה אכפת לי אם הוא יבוא או לא.
יצאנו מהדלת במהירות לכיוון היציאה מהפנימייה, לא היה לי מושג לאן אנחנו הולכים אבל ריק נראה כל כך החלטי כך שהעדפתי לו לשאול יותר מדי שאלות, הוא זה שבא לבשר לי על רומי, אז אולי הוא גם יודע לאן היא נעלמה, דונדון לא חשב כמוני..
"ריק" צרח בקולי קולות, העדפתי שהוא ידבר יותר בשקט, לא צריך להודיע לכל ילדי הפנימייה החטטנים שאנחנו הולכים לחפש את רומי, שנמצאת בסכנת חיים, המחשבה הזאת הפילה עליי חולשה גדולה, אחותי התאומה, רומי, בסכנת חיים… תפסתי את עצמי בכוח לא לפול לרצפה בחוסר אונים, אני חייבת להיות חזקה בשבילה, אני חייבת להציל אותה.
"לאן הולכים?" הקול של הגמד צרם בתוך מחשבותיי.
"אל תדאג, אנחנו הולכים למצוא את רומי, דונדון" ריק הדגיש את השם שלו בנימה מזלזלת, הגמד נפגע והתרחק ממנו מעט, יותר טוב, אולי כך יהיה קצת שקט.
יצאנו מהשער הפתוח באופן תמידי של הפנימיה, לרחוב שוקק חיים. לטעמי השעה מאוחרת מדי, ובית הספר הזה מתירני מדי, כדי שהילדים ישוטטו ברחוב בצורה כזאת, את הילדים שלי אני לא אשים כאן.
צחקתי בליבי, מי חושב בכלל להתחתן? הילדים שלי?.. רק נזק אני מביאה, אני לא הולכת להרוס לעוד מישהו את החיים.
"בואו, מהר" צרח ריק, ורץ לכיוון היער הצמוד לפנימייה, רצנו במהירות אחריו נכנסים לתוך היער הענקי, משתדלים שלא ישימו לב אלינו או יעקבו אחרינו.
ריק נעצר בפתאומיות ליד גזע העץ המתיישן שישבנו עליו בפעם הקודמת שהיינו כאן ביחד, התבוננתי סביב וראיתי שהכל נשאר כרגיל כולל העץ הגדול שהפלתי בדמיוני, צרחה חדה נשמעה באוויר וצמררה את כל גופי, רומי..