רק דמיון – פרק 3
"ריקארדו" צעקתי בתוך הראש שלי, בתקווה שהוא גם שומע את המחשבות שלי.
"ריקארדו" שוב, ושוב זה לא עוזר, הבטתי שוב למראה בתקווה שהכל ישתנה, אבל כלום לא קרה.
נשארתי עם הפס הלבן על השיער, זה לא בעיה גדולה כל כך, אפשר לומר שצבעתי, אבל מה אני עושה עם העיניים? איך אני מסבירה שחום הופך לתכלת שמיים?
פיהקתי מול המראה האומלל שלי שנשקף במראה, אני עייפה שוב.. אני אחזור לישון עד הבוקר, אולי הכל יעלם.
"תעיר אותה"
"לא, תעירי אותה את.."
"אבל אני לא מדברת איתה"
"ואני כן?"
הקולות נשמעו בלחש מכיוון הדלת של החדר שלי, הדלת הייתה פתוחה ולכן יכולתי לשמוע את הקולות, זיהיתי אותם מיד, רומי ודון.. יופי הם רבים בחלקו של מי ייפול הגורל המר להעיר אותי.
"אני קמתי לבד, אני לא צריכה אתכם" צעקתי לעבר הדלת הפתוחה, הם שרבבו את ראשיהם משני צדדי הדלת.
רומי הייתה הראשונה להבחין בשינוי שחל באחותה התאומה, מן הסתם שהיא תבחין אמור להיות לנו את אותו מראה.. היא צרחה כמו שבחיים שלה היא לא צרחה. ודון שניסה להרגיע אותה, היה בעצמו מבוהל ממה שהוא ראה.
אויש, עד כדי כך פס לבן בשיער ועיניים כחולות מפחידות אותם.
"תירגעו, מה יש לכם?" שאלתי בתמיהה, אני חייבת להקטין את הנזק שהשינוי הזה יעשה.
"את.. את.. את.." רומי נחנקה עם הגמגום חסר התועלת שלה, ודון עדיין עמד המום מול פניי המלגלגות.
הלכתי לכיוון המראה של החדר שלי, אוף, חשבתי שיעבור לי השינוי הזה, מה ריקארדו רוצה ממני? איך הוא רוצה שאני אסביר את השינוי הזה לאנשים שאני חיה איתם ביום יום?
התקרבתי לכיוון המראה בצעדים הססניים למרות שכבר ראיתי אתמול את הכל, אבל אני חייבת לשחק אותה כאילו אני מופתעת.
ואכן המראה מאתמול לא השתנה, נשארתי עם עיניים כחולות ופס לבן באמצע השיער..
נתתי גם אני צרחה מעושה, כדי לשחק את הנדהמת שרק עכשיו ראתה את השינוי שחל בה.
"מה קרה לך?" שאל אותי דון בעצב מעושה, שלא ישחק אותה כאילו אכפת לו ממני, זאת הפעם הראשונה בחצי שנה האחרונה שהוא מדבר איתי.
"אני.. אני.. לא יודעת" גמגמתי לו, אני יכולה להיות שחקנית טובה.
"אני שמעתי שזה יכול לקרות, אבל בהדרגה לא ביום אחד" אמר לי בדאגה כנה, או שזה רק נראה לי.
"אני תמיד הייתי לא רגילה.." חייכתי לעברו והלכתי לכיוון המקלחת כדי להתלבש לבית הספר, אהה, שכחתי מזה לגמרי בית הספר אמור להסגר היום.
"באנו לספר לך.." אמרה לי רומי, עדיין נפחדת מהשינוי, היא בטוח מבינה שזה לא סתם, במיוחד אחרי כל מה שהיא יודעת עליי.
"כן?" הנה הגיעה הבשורה..
"היו אתמול מפקחים בבית הספר, והחליטו לסגור אותו.." אני רק חייכתי חיוך בעל משמעות שלא נעלם מעיניהם הפעורות של רומי ודון.
"אל תגידי לי שהשתמשת בדמיון שלך?" שאל דון נדהם.
מה, איך דון יודע, אני לא מאמינה שרומי סיפרה לו, אבל על פי החיוך הנבוך שלה כאומר 'מצטערת, הייתי חייבת' הבנתי שהיא כן עשתה את זה, זה יותר גרוע מהכל!! אני שונאת אותה אני רוצה ש..
עצרתי את עצמי ברגע האחרון כי זיכרון החלום חזר אליי במהירות הבזק, מי שם לי אותו בראש דווקא עכשיו? אולי ריקארדו…
"למה סיפרת לו?" צרחתי עליהם בעיניים אדומות מזעם.
"אני הייתי חייבת, אני לא יודעת איך להתמודד אתך.." היא צרחת עליי בחזרה, היא בכתה..
יופי, לה יותר קל לבכות, אני בחיים לא בכיתי.. ואני גם לא אבכה!
"אני רק רוצה לעזור" שמעתי את דון מתחנן בפניי, אף פעם דון לא התחנן בפני אף אחד בעולם, השחצן הזה חושב רק על עצמו, הוא נשמע לי רציני.
אז ישבתי איתם פעם ראשונה בחיי, בחדר אחד עם שני האחים שיש לי, וסיפרתי להם על ריקארדו, את זה רומי לא ידעה כי לא העזתי להראות עוד יותר משוגעת בפניה, על החלום של שלשום ועל השינוי בעקבות הסימן שביקשתי..
"אנחנו חייבים לחפש אותו" דון היה הראשון להפר את השקט ששרר בחדר לאחר הסיפור הדרמטי של חיי
"בוקר טוב!" חייכתי לעברו "אני כבר מנסה לעשות את זה.. הוא חזר לחיי לא מזמן אני חושבת לחכות לעוד סימנים ממנו.." אמרתי לו, הוא הנהן בראשו כמסכים.
"עוד בשורה אחת יש לי לבשר לך" רומי הייתה כעוסה עליי, למה? מה עשיתי לה? לא יכול להיות שהיא עדיין זוכרת שהפלתי אותה במדרגות..
"בגלל הדמיון הפרוע שלך.." דון ניסה להרגיע אותה אך היא הייתה נסערת "אמא שולחת אותי ואותך לפנימייה מרוחקת לסיים את שנת הלימודים האחרונה שלנו בתיכון!!" רומי התייפחה לתוך זרועותיו של דון!
התיישבתי נדהמת על המיטה, אני לא יכולה להסתדר בפנימייה, כל היום אנשים, אני לא יוכל להשתלט על הדמיונות שלי..
קמתי מהמיטה בזעם דון שאל אותי משהו, אבל לא הקשבתי לו כלל, כל מה שהיה במעייני ראשי זה ללכת ולצרוח על ההורים הטיפשים שקיבלתי.
אך לפני שהספקתי להתקרב למדרגות שמעתי את ריקארדו בראשי..
"עצרי! תבואי אליי… זאת הדרך.."
תגובות (0)