רק דמיון – פרק 30
"רומי" צרחתי בקולי קולות, מנסה לאתר מאיפה הצרחה המיוסרת שבקעה מהגרון של אחותי התאומה הגיעה.
'זה לא יעזור לך כבר…' הקול של ריק הדהד לי בתוך ראשי, הסתובבתי אליו במהירות פוקחת את עיניי בתדהמה.
הוא התבונן בי בחדות, משהו במראה שלו היה שונה, התקרבתי אליו ללא מחשבה, כשהרצון היחיד שלי זה לנער אותו עד שיביא לי את רומי לידיים, העיניים שלו הבהיקו בתוך מוחי מדליקות נורת אזהרה אדומה, עצרתי במקומי בבת אחת.
"מה קרה דוריאן?" שאל בקול המוכר שהזרים לי צמרמורות בכל גופי, "למה עצרת?"
התבוננתי עמוק יותר אל תוך עיניו, במחשבה שאולי מה שאני רואה זה רק תעתוע של החושך והצללים של היער, אך התקווה הזאת נגוזה בליבי, עיניו זהרו חזק יותר משנייה לשנייה, והפכו את צבעם לאדום, לי זה היה נראה כמו דם..
"בואי.. מה קרה?" חזר לשאול בצורה מזלזלת, ניסיתי לחסום את מוחי בכל הכוח, אך השיעור עם פאבלוס על חסימת המוח עדיין לא התקיים לצערי והרגשתי את ריק נמצא בכל ישותי.
"תצא לי מהראש" צרחתי בראשי ובקולי יחד, על ריק זה לא השפיע, הוא לא ברח ממוחי כמו כל שאר הילדים שברחו כאשר השמעתי את הצרחה.
דמעות גדולות התחילו לזלוג מעיניי, שוב.. לידו..
אני לא רוצה שהחלום על ריק יתגשם, אני לא רוצה שהוא יסב לי סבל שוב..
הוא התקרב אליי במהירות מסחררת ותפס בזרועי בכוח "זה מה שאת חושבת עליי?" גיחך ברשעות.
סובבתי את ראשי כדי לחפש עזרה מהגמד, מדונדון, הוא נעלם.. אני לבד, עם ריק.
"את מפחדת ממני?" שאל בלחש, הדמעות הפכו במהרה לבכי סוער, היד שלי כאבה מהאחיזה של ריק שלא הרפה לשנייה, כאילו שאני יכולה לברוח ממנו בכלל.
"תעני לי!" צרח בתוך אוזני, לקחתי נשימה ארוכה מרגיעה את הרגשות הסוערים שלי שעמדו להתפרץ בכל שנייה ועניתי מתנשפת מבכי את התשובה היחידה שהמהמה אותו "לא".
הוא נטש את האחיזה הלופתת, שפשפתי את ידי בכאב מתבוננת בתוך עיניו האדומות של ריק, מנסה לחדור לנבכי נשמתו ולהבין מה הוא רוצה.
הבכי נרגע, המחשבה הצלולה חזרה אליי לאיטה, "מי אתה?" שאלתי אותו בקרירות.
הוא התחיל למחוא כפיים ולצחוק כמו משוגע "איזה מהפך.." צרח בקול "הרגע בכית, למה את לא מפחדת?" שאל בשאגה והתקרב עד פרצופי בצורה מבהילה.
השתדלתי להישאר רגועה, אני חייבת את זה בשביל רומי, יש לי תחושה שהוא יודע איפה היא.
"כי.. כי.. אין לי ממה" גמגמתי תשובה מאולתרת.
"את האמת" ציווה בקול נוקשה, חבל שהוא קורא מחשבות אני לא בדיוק יכולה לעבוד עליו.
"טוב, אני בוכה לידך כל הזמן, בלי סיבה.. אני בחיים שלי לא בכיתי, אבל לפחד? אני לא מפחדת, אתה רק.. מרתיע אותי" הפעם עניתי את האמת.
העיניים האדומות שלו כבו בן רגע וחזרו לצבען הדבשי והמתוק "מרתיע?" הוא שאל, הוא חזר להיות ריק.. ריק שלי!
לא! אסור לי לחשוב כך, הוא לא שלי.. ובחיים לא יהיה, אני שונאת אותו.
העיניים חזרו לבעור בעוצמה וענן אדום כיסה את כל שדה הראייה שלי, האוויר נגמר לי אט אט, התכופפתי על הרצפה הנוקשה ונשמתי את האוויר שמתחת לענן האדום.
הענן הזכיר לי משהו מפחיד למדי שכבר חוויתי לא מזמן..
"מי אתה?" צרחתי בקולי קולות.
"את לא מזהה?" שאל ריק, ניסיתי להבחין מאיפה הקול מגיע, אך לשווא, לא יכולתי להרים את ראשי מחשש לחנק..
"ריק.." עניתי בתקווה שהכל יפסק, וששוב אני אגלה שאני רק חולמת.. ששוב אני אגלה שרומי לא באמת בסכנה, בגללי..
"גם ריק, אבל יש לי עוד שם.. את בטוח יכולה לזהות לבד.." גיחך בעורמה, איך לא עליתי על זה קודם?.. הייתי צריכה לדעת שריק הוא..
"השמש האדומה" צרחתי בתדהמה
תגובות (1)
תמשיכיי תמשיכיייייי !!!!!