רק דמיון – פרק 31

התדהמה הציפה את כולי, איך לא עליתי קודם על זה שריק הוא השמש האדומה, בגלל זה הוא אף פעם לא נכנס לשיעורים של ריקארדו… ריקארדו היה מזהה אותו ועוצר אותו מידית, בגלל זה הוא התקרב לרומי, רומי היא אחת הלוחמות הטובות של ריקארדו כמו שהבנתי, הוא רוצה.. מה הוא רוצה ממנה בעצם? אני מקווה שזה לא מה שאני חושבת, אני מקווה שרומי לא באמת בסכנת חיים כמו שהוא אמר…
"רומי" בקעה צרחה חדה מגרוני שגרמה לי לרעידות וחולשה, איך אני אמורה לצאת מהענן האדום והמחניק של ריק, השמש האדומה, או לא יודעת איך לקרוא לו.. וללכת להציל אותה?
דמיינתי בכל כוחותיי שרומי נמצאת לידי, זה לא עזר.. היא לא הופיעה במקום זה התחלתי להרגיש איך חושך מתוק ושחור עוטף את כל גופי עד שהגיע לעיניי, הדבר האחרון שהרגשתי זה את גופי נחבט ברצפה הנוקשה.

"היא תהיה בסדר?" הקולות חדרו מבעד לחושך השחור שעטף את כל גופי.
"כן.. אני בטוח בכך" קול גברי מוכר ענה לקול הנשי ששאל את השאלה.
מי האנשים האלו? ניסיתי לפקוח את עיניי אך הן התנגדו להוראות שמוחי נתן והתעקשו להישאר עצומות, איפה אני? למה אני כאן בכלל?
בבת אחת זיכרון כל קורות היער הכה בי, פקחתי את עיניי בעוצמה וצרחתי בשמה של רומי.
התיישבתי על המיטה המוכרת והנעימה בחדר הישן שלי, אני בבית?
אבא ואמא הביטו בי בתדהמה "דוריאן.." חייכה אליי אמא "סוף סוף קמת" היא חיבקה אותי בחוזקה ובכתה על כתפיי.
אבא הסתכל עליי בעניין מחכה למוצא פי, כמה זמן לא ראיתי אותם, ההורים היו אמורים להגיע לפנימייה, אבל בסוף הם לא באו, למה? איך זה שאף פעם לא דיברתי איתם בפלאפון שיש לי כשהייתי בפנימייה, איך זה שהתנתקנו כולנו מהעולם החיצוני שם, כי אף אחד לא דיבר שם בפלאפון למרות שלכולם היה, זה היה ברור לי.
"איפה רומי?" שאלתי בחולשה, נשענת על הכרית הרכה והנעימה, כל החדר חזר להסתובב במעגלים והחזקתי את עצמי בכוח כדי לשמוע את התשובה.
"מי?" שאלה אמא בחיוך מוזר.
"רומי.." חזרתי על השם, לא מבינה מה השאלה המוזרה הזאת.
"זאת חברה שלך מהפנימייה מותק?" אמא שמה את ידה על ראשי לבדוק שאין לי חום.
"מה חברה שלי?" שאלתי בחוסר הבנה "רומי.. אחותי התאומה, הבת שלכם" צרחתי בקול מיואש.
"מותק, חוץ מדון אחיך הבכור, אין לך עוד אחים" הפנים של אמא לא היו נראות מתלוצצות, התבוננתי על אבא והוא נראה מודאג.. הם הסתכלו עלי כאילו השתגעתי, הם לא זוכרים את רומי?
רומי הבת שהם כל כך אהבו.. מה יש להם?
אמא חייגה במהירות בפלאפון שלה "הלו" דיברה במהירות ובדאגה "צ'יס מותק, את יכולה לבוא לכאן עם החברים שלכם, דוריאן צריכה אתכם עכשיו"
היא ניתקה את הפלאפון ולחשה משהו לאבא באוזן שניהם יצאו מהחדר מותירים אותי לבד, סרקתי את החדר, המיטה של רומי איננה, גם התמונות שלה שהיו על הקיר אינם, היא נעלמה ביחד עם כל הזיכרונות שלה? מה קורה כאן?
קמתי באיטיות ובכבדות מהמיטה לכיוון הארון, פתחתי את הדלתות מצפה למצוא שם צד של רומי, וצד שלי.
רק הבגדים שלי נחו בארון, רק שלי..
התיישבתי על הרצפה אוחזת את ראשי עם שתי כפות ידיי מחשש שהוא ייפול מהלחץ העצום של המחשבות שאיימו לבקוע אותו בכל שנייה.
איפה רומי? ריק הוא השמש האדומה? הוא חטף אותה? הוא העלים אותה מהזיכרון של כולם? למה רק אני זוכרת אותה? השתגעתי? אני בחלום?
די!
קמתי בהחלטיות מהרצפה, אני חייבת להתעשת ולחפש אותה, אחרת מי יעזור לה מלבדי?
דפיקות חלושות נשמעו בדלת.
"כן" עניתי משתדלת להרים את קולי ולייצב אותו, אני חייבת להראות בריאה, אני חייבת את זה בשביל להתחיל לחפש את רומי.
הדלת נפתחה באיטיות הרמתי את עיניי לעבר הנכנס ונאלמתי דום.
"דוריאן איך את מרגישה?" שאל בעדינות וברגש רב.
"ריק" לחשתי בפחד ובאימה