רק דמיון – פרק 32

ריק התבונן עליי במבט נדהם, "למה את מתרחקת אחורה, מה יש לך דוריאן?" שאל בעדינות מנסה להתקרב אליי, התרחקתי בזהירות אחורה, עד שנתקלתי בקיר, לאן אני אברח עכשיו?
"את מפחדת ממני?" שאל בתמיהה, מה הוא חושב לעצמו, הוא שואל בכזאת עדינות לאחר מה שהוא עשה? אני לא מבינה אותו..
"דוריאן.." הוא התקרב אליי מושיט את ידו בזהירות "אל תיגע בי" נפלטה צרחה איומה מפי, עצמתי את עיניי בחוזקה מנסה להתעורר מהסיוט הזה, אני לא רוצה שריק יהיה לידי..
"דוריאן מה יש לך.." אמא נכנסה בבהלה לחדר רצה אליי ותופסת אותי שמא אני אפול.
חיבקתי אותה בחוזקה כמו שמעולם לא עשיתי "את בסדר?" היא לחשה לי בשקט.
הנהנתי בראשי בחוזקה, בתוך זרועותיה הרגשתי מוגנת למדי, קולו של ריק החזיר אותי למציאות המפחידה.
"מה שלומה?" שאל את אמא שלי.
"ריק, לא ראיתי אותך.." אמא שלי מכירה את ריק? היא הכירה אותה כשהייתי חסרת הכרה? כמה זמן ישנתי?
"מותק ריק בא, עכשיו תרגישי טוב יותר.." אמרה לי אמא ויצאה מהחדר במהירות סוגרת את הדלת מאחוריה ומותירה את שנינו לבד.
הרמתי את עיני והתבוננתי בו בבעתה, אני חייבת להוציא מעצמי את הפחדים האלו, בחיים שלי לא פחדתי מכלום ואני לא רוצה שריק יהיה הפחד הראשון שלי, גם אם הוא מאד רוצה להיות כזה.
התיישבתי על המיטה, ריק המשיך להתבונן בי ולשתוק, אם טוב לו השתיקה הזאת אז גם לי, אני אתעלם ממנו, נשכבתי על המיטה וכיסיתי את עצמי בשמיכה, אני חייבת לחזור לישון, אולי רומי תחזור.. אולי ריק יעלם מחיי, לנצח..
שמעתי גרירת כיסא ליד המיטה, סובבתי את ראשי וראיתי את ריק מתיישב צמוד למיטה.
"מה אתה רוצה?" שאלתי בכעס.
"אני מבין שאת כועסת, אבל זה לא היה בשליטתי.." לחש בקול חנוק.
"מה לא היה בשליטתך?" צרחתי בעצבים "אני רוצה שתחזיר לי את רומי עכשיו!"
ריק הרים אליי עיניים מבולבלות "את מי?" שאל בחוסר הבנה.. מה הוא עושה ממני צחוק?
"את רומי!" אמרתי בנוקשות.
"מי זאת רומי?" הוא התבונן בי בדאגה, כאילו אני השתגעתי.
"מה לא היה בשליטתך?" שאלתי בחוסר הבנה, גם ריק לא זוכר את רומי או שהוא משחק את עצמו?
"התאונה שקרתה לנו.." לחש בצער.
"לנו?" משהו בגוון קולו היה נשמע אמיתי מדי שזה הפחיד אותי, אם ריק לא משקר, אז מה קרה לרומי?
"כן.. היינו בדרך לים כשזה קרה, והמכונית.. לא היה שליטה" הוא עטף את פניו בשתי ידיו ובכה חרישית.. "פחדתי כל כך שיקרה לך משהו".
מתי הייתה לנו תאונה? למה שאני אלך ביחד לים עם ריק? מה קרה ליער, לדונדון, לזה שריק הוא השמש האדומה, לרומי..
"למה הלכנו ביחד לים?" שאלתי את השאלה שהכי פחות עניינה אותי מכל שאר השאלות שעלו במוחי, אבל זאת השאלה שהייתי נראית איתה הכי פחות משוגעת.
"את באמת שואלת? הכל טוב אתך?" התפלא ריק.
הנהנתי בראשי מחכה לתשובה, ריק גירד את העורף שלו במבוכה, הוא האדים טיפה לפני שהוציא את המילים הכי מזעזעות ששמעתי בחיי מפיו
"הלכנו ביחד לים, כי.. כי.. אנחנו חברים…"