רק דמיון – פרק 35

אם רומי נתפסה על ידי השמש האדומה זאת אומרת שרומי.. כבר לא.. אני לא יכולה לחשוב על כך! תפסתי את ראשי בשתי ידיי וניערתי אותו בחוזקה.
"אני יודעת מי זה השמש האדומה" צרחתי לפתע, אולי הגילוי הזה יוכל לעזור לי למצוא את רומי.
צ'יס וסן הסתכלו עליי במבט תוהה "ברור שאת יודעת" אמרה צ'יס "את היית איתם שם, רק איך הצלחת לברוח ממנו.. היינו בטוחות שאת כבר לא חיה" ברגע שהיא סיימה את המשפט סן יצאה מהחדר נחנקת מבכי.
"הייתי קשה מדי?" שאלה צ'יס את עצמה בלחש..
"אני לא הייתי עם אף אחד, השמש האדומה לא תפס אותי" הסברתי לצ'יס "אני הלכתי לחפש את רומי עם ריק ודונדון ביער" צ'יס הרימה גבה ושאלה "עם מי?" שכחתי שהן לא מכירות את הגמד.
"לא משנה.." אמרתי לה "מה שחשוב עכשיו זה ש.. ריק הוא השמש האדומה" הוצאתי את כל האוויר הדחוס שהיה בראות שלי מהרגע שגיליתי שריק הוא השמש האדומה, בהקלה עצומה, כל כך כיף לא לתפוס את המשא הכבד הזה לבד.
"על מה את מדברת דוריאן?" צ'יס קמה אליי וניערה אותי בעוצמה "ריק גם הוא נתפס על ידי השמש האדומה, הוא גם מת! תקלטי את זה כבר" היא יצאה במהירות כשהדמעות בורחות מעיניה מהחדר משאירה אותי המומה.
ריק נתפס על ידי השמש האדומה? על ידי עצמו? הרי הוא בעצמו אמר לי שהוא השמש האדומה, אני גם ראיתי אותו לפני יומיים, אז איך הוא מת? היחידה שלא ראיתי אותה באמת הרבה זמן זאת רומי, אבל זה לא אומר שרומי כבר לא חיה.. נכון?
דמעה סוררת ירדה מעיניי פעם ראשונה בחיי כאשר אני לבדי.. אני אוהבת את רומי, לא בא לי שהיא תמות.
למה בבית כל המציאות הייתה נראית שונה, השאלה היותר עמוקה היא מה מציאותי ומה לא? החיים בבית או בפנימייה, אם הייתה לי בחירה בין שניהם הייתי מעדיפה למות במקום רומי, אני במילא אף פעם לא הבאתי תועלת לאף אחד, רק נזק גרמתי, אני סחבתי את רומי אחריי לפנימייה הזאת .. אני..
הדלת נפתחה ופאבלוס עמד בפתח מתבונן בי בעיניים עצובות.
"אתה גם שמעת מה קרה?" שאלתי מרימה אליו עיניים אדומות, הבכי נפסק ברגע שפאבלוס נכנס.. אז אני עדיין לא מסוגלת לבכות ליד אנשים מלבד ריק.
הוא הנהן בראשו והתקרב באיטיות "אני יכול לשבת?" שאל בלחש. הנהנתי בראשי.
הוא התיישב לידי על המיטה ושם עליי את ידו כתמיכה, בנסיבות אחרות הייתי נרתעת מהמגע הפתאומי הזה אבל הפעם הייתי צריכה אותו יותר מתמיד.
"המחשבות הכואבות שלך פרצו את כל החדרים והגיעו עד לחצר, מלבדי אף אחד לא הקשיב, אבל הלב שלי נקרע.. " אמר לי פאבלוס, משום מה כבר לא היה אכפת לי שהוא פרץ לי למחשבות..
"את יודעת, במחשבות עוברים גם רגשות האדם, לכן יכולתי לחוש אותך ואת העצב שיש בתוכך, זה כאב לי" הוא התבונן עליי מחכה שאני אגיד משהו, אבל לא הייתי מסוגלת להוציא מילה מפי, אני חייבת לשתוק עכשיו, כל הכוחות נגמרו לי.
שמתי על כתפו החסונה את ראשי בחולשה, הוא עטף אותי בידו והצמיד אותי אליו "אני אתך" אמר, זאת תחושה כל כך טובה לחלוק את הכאב עם עוד מישהו.
"יש משהו שלא מובן לי" אמרתי לאחר כמה דקות, אולי פאבלוס יסכים להאמין לי.
הוא לקח את ידו בחזרה אליו כשהרמתי את ראשי, סיפרתי לו את כל הקורות של היומיים האחרונים, או שזה יותר מיומיים אין לי מושג כמה זמן ישנתי בבית, החל מהיציאה ליער בעקבות רומי ועד החזרה המוזרה שלי לכאן.
הוא הקשיב כל העת מבלי להראות חוסר אמונה דבר שנתן לי ביטחון להמשיך ולספר עד הסוף.
כשסיימתי לדבר פאבלוס הסתכל עליי במבט בוחן כתוהה אם לומר משהו או לא, לבסוף הוא הוציא מפיו את המשפט "אני יודע שריק הוא השמש האדומה".