רק דמיון – פרק 40
רומי הביטה בי במבט רצחני, משהו זר ברק בעיניה לפני שצרחה ללא שליטה "אני אהרוג אותך דוריאן" היא התקדמה לעברי במהירות לא אנושית, עוד לפני שקלטתי מה קורה איתי כבר הייתי על המיטה מתחת לזרועות שלה נאנקת לטיפת אוויר כאשר רומי אחותי התאומה לוחצת על גרוני בכוח ומנסה להביא קץ לחיי.
ניסיתי לפתוח את פי לבקש ממנה שתפסיק, אך האוויר היה נחוץ מדי גם בשביל הדיבור והרגשתי איך הוא הולך ואוזל במהירות כאשר אין לי שום יכולת להתנגד.
דלת החדר נפתחה ברעש גדול כאשר צ'יס צורחת "מה קורה כאן" היא הרימה מעליי את רומי בכוח "ילדה מה את עושה!" צרחה צ'יס בעוד אני השתעלתי בכוח מחזירה לעצמי כל טיפת אוויר שחסרה לראות הדואבות שלי.
"דוריאן את בסדר?" קמתי על רגלי הנהנתי בראשי באיטיות מפוחדת, מחכה לרגע שיבוא וצ'יס תזהה מי הילדה שהיא תופסת בה בכוח עוצמתי.
"צ'יס" רומי חזרה לדבר בקול העדין.
צ'יס הביטה בהפתעה בנערה המוזנחת והפרועה שהיא אוחזת בה ושאלה "רומי?" רעד קל עבר בגבי, זאת רומי אחותי התאומה "חיפשתי אותך כל כך" המילים נאמרו בעדינות, היא סובבה אלי את פניה בחדות וצרחה "אני אהרוג אותך!" היא ניסתה לרוץ לעברי כשצ'יס תופסת בה בכוח.
"אני חושבת שכדאי שתלכי ותקראי לריקארדו" אמרה צ'יס בעוד היא מנסה להשתלט על רומי המתפרעת.
הנהנתי בראשי וברחתי כל עוד נפשי בי מהחדר.
רומי, חזרה, היא רוצה להרוג אותי, היא השתגעה, מה ריק עשה לה? הכעס בעבע עמוק בתוך נבכי הנפש שלי, אני לא אסלח לו בחיים, אני שונאת אותו כל כך, אני אנקום בו, הוא יצטער על היום שבו הוא נולד, אני נשבעת!
הגעתי לגבעה שבסוף הפנימייה בסוף האימון כאשר ריקארדו שחרר את כולם הביתה, כשהתקרבתי הוא סימן לי בידו לשתוק ולחש באוזני "אני כבר יודע, חשתי בנוכחותה לכן שלחתי את צ'יס לבדוק מה קורה, אני בא לבדוק אותה" הנהנתי במהרה בראשי והתיישבתי על הדשא מחכה שכל התלמידים יפסיקו להתגודד סביב ריקארדו ויתנו לו מנוחה קצרה שבה הוא יוכל לבדוק למה רומי רוצה להרוג אותי, ולמה היא נראית כך, ומי עשה לה את זה? לא! אין פה בכלל שאלה, היחיד שהיה מסוגל לעשות דבר כזה הוא ריק.
מערבולת של צבעים הסתחררה סביבי עד שאחרון התלמידים נעלם מהאופק, ריקארדו סימן לי בידו לבוא אחריו, קמתי מהדשא מנערת את המדים שלי והלכתי בשתיקה לכיוון החדר, בכניסה לחשתי משהו על כך שאני חייבת לזוז, ואולי לא כדאי שאני אכנס וברחתי משם.
היער הוא המקום היחיד שאני יכולה לחשוב בשקט, למרות ובגלל כל מה שקרה כאן בפעם האחרונה שהיינו, כאן אני, דונדון וריק חיפשנו את רומי, כאן ריק גילה לי שהוא השמש האדומה, כאן איבדתי את דונדון הגמד הקטן והמעצבן, אבל אני מתגעגעת אליו למרות הכל, מתגעגעת רק בגלל שריק לקח לי אותו.
הדמעות שטפו את פני, בכי אמיתי, לא ליד ריק! פעם ראשונה בחיי שאני שוטפת את הרגשות שלי בנהר הדמעות, התחושה כל כך טובה ומשחררת.
"שלום לך" הקול המצמרר חדר בבת אחת לתודעה שלי, קמתי במהירות מגזע העץ הקטן מסתובבת בחדות לעבר הפרצוף המוכר "ריק!" אמרתי בגועל.
"החזרתי לך את רומי" הוא נהנה להתעלל בי.
"ראיתי באיזה מצב, אני נשבעת לך שאתה תשל…" לא הספקתי לסיים את המשפט כשהוא תפס בי וקירב אותי בכוח אליו "אל תכעסי עלי" התחנן החיבוק שלו עטף את כולי וחסם את שכבות ההגנה.
"זה לא הייתי אני, מבטיח" לחש באוזני.
תגובות (1)
דיייייייי את חייבת להמשיך מהר!!!!!!!!!