רק דמיון – פרק 7
אוטו המשטרה שהייתי בתוכו דהר במהירות לא אופיינית אפילו לאוטו משטרה מציאותי, צרחתי על ריק שיגיד לאחות להאט את נסיעתה, אבל הוא רק הסתכל עליי במבט אטום וסובב את ראשו שוב.
ריקארדו, איפה אתה? אתה תמיד בא להציל אותי בחלום? חשבתי בכל כוחי, אבל הוא לא שמע ולא הופיע.
טוב כנראה שאני אקום עוד מעט, הרי אני לא יכולה לישון לנצח. ריק גיחך לעצמו
"מה יש לך?" שאלתי אותו בצעקות, השתדלתי לגבור על קול הסירנה ההולך וגובר.
"את לא תקומי עוד מעט" אמר לי.. גם בחלום הוא קורא לי את המחשבות "אמרתי לך כבר, התחלנו לחיות את המציאות, אין לך לאן לברוח.."
האוטו נעצר בחריקה נוראית ליד בניין ענק ומתפורר, ריק אמר לאחות שהגענו כבר והיא נעלמה לה כלא הייתה, נכנסו למין מערבולת של צבעים, איפה אני זרוקה?
ישבתי בתוך חדר שחור, כשאזיקים על ידי, ריק היה השוטר שחקר אותי..
"מה ההיכרות שלך עם הנרצחת?" שאל שאלה צולבת..
מה אני אענה לו? שלא סבלתי אותה מהרגע שהיא נכנסה לחדר? שאני בקושי מכירה אותה?
"אז לא סבלת אותה? אהה.. את זה נרשום בתיק האישי שלך" אמר לי בחיוך זדוני, אני בטוחה בזה עכשיו! ריק קורא כל מחשבה שעוברת לי בראש, כולל את זאת.. ראיתי אותו מחייך כשחשבתי את זה..
דמיינתי בכל כוחי שריק עף לי מהעיניים בזה הרגע ושאני מתעוררת מהחלום הזוועתי הזה, אבל זה לא עזר..
"זה לא יעזור לך.. אני יודע מה הכוח שלך, וזה לא עובד עליי, הבנת?!" הוא קרב את הפרצוף שלו לשלי באיום משמעותי..
אז גם את הכוח שלי הוא יודע? איך אני יוצאת מהחלום הזוועתי הזה..
החקירה המשיכה, והמשיכה.. וזה לא נגמר, איך הכרתי את צ'יס, למה רצחתי אותה, למה אני מתכחשת לזה שרצחתי אותה? השאלות האלו צרבו לי בכל הגוף..
בסופו של דבר ריק עזב את החדר עם חיוך ענקי על הפנים, הוא הצליח להוציא ממני הודאה שאני רצחתי את צ'יס, איך הוא עשה את זה? אני לא זוכרת כבר.. אני רק זוכרת שאמרתי לו כן!! אני דמיינתי אותה נרצחת, אז היא נרצחה!
נמאס לי ממנו!! ריק של החלום הוא אדם ממש מגעיל.. בניגוד לריק המציאותי.
ניסיתי לדמיין את עצמי יוצאת מהחדר המטונף הזה, אך זה לא עזר, הכל פה נגדי.. הדמיון שלי לא עובד כאן.
הייתה מיטה מוזנחת ומסריחה בצד החדר, כבר לא יכולתי להחזיק את עצמי ערה, שמתי את הראש על המיטה והשתעלתי ארוכות מהעובש והצחנה שהיא העלתה ברגע שרק נגעתי בה, טוב אין לי הרבה ברירות..
עצמתי את עיני ושקעתי בחושך אפל ושחור!
כבר היום השלישי שריק נכנס לחדר משפיל אותי ומקריא שוב ושוב את גזר הדין שלי על רציחה דרך דמיון..
שלושים שנה בכלא השחת.. מה זה בכלל כלא השחת?! זה נשמע מפחיד…
למה אני לא מתעוררת מהחלום הזה? איפה ריקארדו? חשבתי שברגע שאני אגיע לפנימייה אני אהיה יותר קרובה אליו. הוא רק התרחק ממני!
דמעות עמדו בעיניי, אני כבר לא יכולה לסבול את המציאות הדמיונית הזאת! שמישהו יוציא אותי מפה..
איפה רומי? מה היא לא דואגת לי? היא לא רואה שאני לא מתעוררת מהחלום הזוועתי הזה?
הימים פה עוברים כמו נצח, רק שלושה ימים מאז שהגעתי לכאן, ונראה כאילו עברו כבר שלושים השנה שאני צריכה לרצות בכלא השחת הזה..
הנה ריק מגיע שוב..
אני מרימה את עיניי האדומות הבוכיות והעייפות אל פרצופו הצוחק והמתעלל, משהו זז בפניו..
"למה את בוכה?" שאל אותי בכנות ובעצב, מה הוא רציני?! אחרי כל מה שהוא גורם לי הוא שואל למה אני בוכה?
"שאלה טובה.." עניתי לו והתפרצתי עוד יותר בבכי קורע לב, כבר המון זמן שלא בכיתי ככה, מתי בכיתי ככה בכלל במציאות שלי?! אף פעם!
"טוב, טוב!!" צעק עליי בקול "אל תבכי, נסיים את זה כאן ועכשיו"
מה הכוונה שלו?
"את מבטיחה שלא תדמיני שום דבר על צ'יס?" שאל אותי בחיפזון וסובב את פניו כדי לא לראות שוב את פניי מלאות הדמעות..
"מה הכוונה?" שאלתי בתמימות, מה הקשר עכשיו צ'יס, היא לא מתה בגללי?!
"היא לא מתה! אנחנו רק הרגשנו שאת שונאת אותה, היינו חייבים לתת לך התראה לפני מעשה, שבמידה ותדמייני אותה בצורה זוועתית כלשהי, לא תגידי שלא הוזהרת!!" חזר לקרירות האופיינית שלו.
"אז הכל חלום?" שאלתי בתקווה, כבר שכחתי שאני מחוץ למציאות "אני אקום מהחלום הזה?" דמעות שמחה עלו בעיניי.
"תבטיחי!!!" ציווה.
"אני מבטיחה" עניתי בשלווה, הוא חייך אלי את החיוך של ריק האמתי ונעלם בתוך מערבולת של צבעים.
עמדתי בתוך חושך אינסופי, למה לא קמתי עדיין? הוא אמר שאני אקום… הוא אמר?
ריקארדו הופיע מול עיניי עם עיניו הבוחנות והחודרות כמו נשר, והתבונן בי בתבונה..
רציתי לצרוח עליו, למה לא באת? למה השארת אותי לבד כל הימים האלו? אבל הרגשתי שהוא כבר יודע..
הוא רק אמר לי "ברוכה הבאה" ונעלם בחזרה..
קמתי כולי שטופת זיעה מול עיניהם הנפערות של רומי סן וצ'יס..
תגובות (0)