רק ידידים- פרק 5

"מלאני, מלאני קומי" אמר כריס וניער אותי פקחתי את עיניי ובחנתי את החדר, זה היה חדר האורחים.
"איך הגעתי לכאן?" שאלתי את כריס בקול ישנוני, "נרדמת באמצע הסרט, לפני שהבחורה הפך את הבחורה לשואב אבק" צחק והמשיך "אז, הרמתי אותך והעברתי אותך לחדר האורחים" סיים כריס את דבריו. "תודה" אמרתי וקמתי. "צריך להתארגן לבית ספר" אמרתי, "כן, רציתי להתחיל להתארגן אבל מישהו היה צריך להעיר אותך" אמר כריס. "סליחה" אמרתי, "אני רק צוחק, את באה לצחצח שיניים?" אמר כריס, "כן, אני רק יוציא את מברשת השיניים מהתיק" אמרתי. אני וכריס הלכנו לחדר המקלחת והתחלנו לצחצח שיניים עשינו פרצופים מפגרים כרגיל. לאחר שסיימנו להצחצח שיניים, התפצלנו כדי להתארגן לבית ספר. ישבנו זה לצד זה בשולחן ואכלנו ארוחות בוקר, ברגע שסיימנו לאכול גברת המילטון אמרה "קדימה בואו אני יסיע אותכם לבית הספר".

אני וכריס הלכנו לקחת את התיקים. חזרנו למטבח חיכינו מספר שניות לגברת המילטון שתביא את המפתחות ויצאנו לדרך. כאשר הגענו לבית הספר גברת המילטון איחלה לנו יום נעים. התקדמנו לכיוון השער, מרחוק ראיתי את דילן. גופי החל לרעוד,אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם כריס לא היה שם.
הוא נעץ את מבטו בי, יופי זה מה שחסר לי.

אני וכריס נכנסנו לכיתה וישבנו במקום הקבוע שלנו זה לצד זו. הכיתה הייתה מלאה, המורה נכנסה והחלה ללמד. השעתיים של הלמידה עברו באיטיות, במיוחד שיש מישהו שנועץ בך מבטים. דילן. לאחר שסוף סוף הגיע הצלצול הגואל. אני וכריס יצאנו מן הכיתה והלכנו מאחורי הביניין המקום הקבוע שלנו ככה אנחנו יכולים להימנע ממפגשים מיותרים עם ילדים מהבית ספר

"כריס העתקת הכול מהלוח? כי אני שחכתי יותר נכון התעצלתי את החלק האחרון" אמרתי לכריס. "כן, זאת המחברת הירוקה" אמר. פתחתי את התיק של כריס, חיפשתי אחר מחברת ירוקה. אבל הייתה שם קופסה קטנה שמשכה את תשומת ליבי, שלפתי אותה מן התיק. "כריס מה זה?" שאלתי בתמימות, כריס הסתובב והסתכל עלי, כאילו פחד שזה יקרה. זו לא פעם הראשונה שאני רואה את ההבעת פנים הזאת, זה קורה רק מתי שהוא נלחץ ומפחד בו זמנית.

"כריס מה זה?" חזרתי על השאלה שלי, רק שהפעם נשמעתי קצת כועסת. "תעזבי את הקופסא ותחזירי אותה לתיק" כריס היה נשמע ממש כועס, הוא בחיים לא דיבר איתי ככה.פתחתי את הקופסא ונפלו ממנה מספר סיגריות. "מה עשית? מה עשית? עכשיו לא אוכל להשתמש בזה" צעק כריס. "כריס מה קורה כאן? ממתי אתה מעשן ולמה?" אמרתי היו לי כל שאלות אבל מההלם בקושי הצלחתי לבטא את המילים. "אוקי, נכון אין לי הורים שכל היום רבים, אבל אני לא יכול יותר. אני כל היום לומד, בשביל לקבל שבעים התעודה שלי נראית כמו חרא. ואת, את לא יכולה להגיד שאת יודעת איך זה מרגיש, כי את תלמידה של מאיות. אז כן אני מעשן, אם זה מעניין אותך כמה זמן משהו כמו כמעט שנה" אמר כריס במהירות, כמעט לא עמדתי בקצב שבו הוא משחרר מילים מפה שלו. "כריס אתה חייב להפסיק זה יהרוג אותך" אמרתי. "לא נכון, אבא שלי מעשן כבר 20 שנה" אמר. "זה לא מעניין אותי, כמה זמן אבא שלך מעשן. אתה פיסת השפיות היחידה שלי, אתה יותר מידי יקר לי. אני לא נותנת לך להרעיל את עצמך. ואני חשבתי שאני דופקת את עצמי, כריס הסימנים על היד שלי יעלמו אבל מה שאתה עושה עכשיו בחיים לא יעלם" צעקתי.

"תבטיח לי שתפסיק" התחננתי והסתכלתי לו ישירות בעיניים. "אני מבטיח אמר וחיבק אותי. ההקלה שנוצרה בעקבות החיבוק, הייתה נעימה היא הייתה כמו גל חום ביום קריר. "אנחנו זוג סתומים הא" אמר כרים והתנתק מן החיבוק, "סוג של…" אמרתי