רק צדק-פרק 2

יצאתי מהמשרד מוקדם כדי שאוכל להספיק לעשות שיעורי בית ואת כל הדברים האחרים וללכת לישון לפני חצות, מחר יש לי יום עמוס שכולל ירידה לשטח. תמיד לפני הירידה לשטח הלכתי לשון מוקדם כדי שאוכל להיות כמה שיותר ערנית ומפוקסת. ת'אמת, הירידה לשטח הפחידה אותי פחד מוות. אומנם זאת ממש לא הפעם הראשונה שאני יורדת אבל בכל פעם אני מפחדת מחדש, אף פעם לא קורה לי כלום ובכל זאת אני מפחדת.
נכנסתי לדירה ב19:40, קריסטין ישב בסלון הקטן והקשיב למהדורת החדשות, לידו היה מונח קלסר החדשות והוא כתב במרץ. זואי ישבה לי השולחן במטבח והכינה שיעורי בית, אני הנחתי את התרמיל שלי בחדר שחלקתי עם זואי והתחלתי להכין ארוחת ערב.
"האוכל מוכן," אמרתי כעבור 20 דקות, השניצלים והפירה היו כבר על השולחן והסלט היה אצלי ביד. זואי כבר סיימה את שיעורי הבית וערכה את השולחן לשלושתנו, אבא שלנו מסיים לעבוד ביום רביעי בחצות ואני מקווה לשון כשהוא יהיה בבית, הוא אוכל בעבודה.
"קריסטין, תעדכן אותנו בארוחה, תכבה את הרדיו בכפתור הימני בבקשה," אמרתי בקול. קריסטין השמיע מין המהום קטן של תשובה והופיע במטבח עם הקלסר העבה שבו ריכזנו את כל החדשות של השנה, כבר היו לנו ארבעה קלסרים מהשנים שעברו מאז שהתחלנו לאסוף את החדשות. הייתה לנו תורנות קבועה של מי שיקשיב לחדשות בכל יום, מי שהקשיב סיכם את החדשות בדף מסודר והכניס לתוך הקלסר, השאר התעדכנו מהדף.
"את תשמחי לשמוע על זה, יש חדשות על המחבל רוז," אמר קריסטין והתיישב לאכול.
אחרי באוכל התיישבתי ליד בקלסר ועברתי על הכתב הצפוף והמסודר של קריסטין. מבין שלושתנו, קריסטין היה המסודר ביותר בכתיבה שלו. היו לו אותיות יפות ומסולסלות, רווחים נקיים ופיסוק נכון, הסיכומים שלו היו האהובים עלי ביותר.
החדשות על המחבל רוז היו די מעניינות, אבל הם לא היו עליו אלא על אחותו שוני… שוני נאמנה לאח שלה כמו כלב, היא הולכת אחריו לכל מקום, עקשנית כמו פרד וקטלנית בכל מה שקשור לקרב מגע אבל היא צעירה, היא בסך הכל בגיל של קריסטין, היא בחיים לא החזיקה רובה או אקדח (או כל דבר אחר שיורה) ולא הרגה אף אחד, מבחינה טכנית היא לא פושעת ולא מחבלת אבל אני עדיין עוקבת אחריה בשבע עניים.
בחדשות עליה נאמר שהיא נתפסה בבר שאין אליו כניסה לקטינים, היא הייתה עם אח שלה (המחבל) אבל הוא נמלט, בנתיים היא במאסר כי ניכנסה למקום שאסור לה להיכנס אליו, זה טוב שהיא במאסר, היא לא תפריע לי מחר שאלך לאזור שלהם…

התעוררתי בבוקר לקולו המוכר של השעון המעורר, התארגנתי והכנסתי את כל הציוד שלי לתוך התרמיל של בית הספר (אני חייבת להשיג תרמיל חדש, זה קטן מדיי וזה ממש מציק!). יצאנו כולנו לבית הספר האזורי, זואי לחטיבה וקריסטין ואני לתיכון שנמצא ממש ליד החטיבה.
כל היום הייתי לא מרוכזת, המחשבה על המשימה העומדת לפני העיקה עלי במשך כל היום ומיקי החברה הכי טובה שלי שמה לב לזה.
מיקי (או בעצם מיקאלה הֶארון), היא החברה הכי טובה שאפשר למצוא. גם היא כמו ג'יין צדה מחבלים, היא קטלנית וחכמה אבל היא לא מהססת להרוג אף אחד, אם הייתם מנסים לספור את האנשים שהיא הרגה על האצבעות שלכם הייתם צריכים עם שלוש ידיים ושלוש רגליים… והבחורה רק בת 17.
"מה עובר עלייך היום? את נראית כאילו אכלת שוקולד," אמרה לי מיקי בדרך לקפיטריה.
"את היחידה ששוקולד מגעיל אותה," הזכרתי לה והיא צחקה.
"בכל זאת, מה עובר עלייך?"
"יש לי המון עבודה, אני ממש עסוקה בזמן האחרון," עניתי וניסיתי לא להגיע לעיקר, לא הייתי אמורה בכלל לדבר איתה על זה. היא עשתה פרצוף חמוץ והתחילה לומר משהוא אבל אז בדיוק הגענו לקפיטריה וחילקו כריכים עם גבינה.
"מאיפה יש להם גבינה?" שאלתי בתמיהה כשמיקי קיפצה לתור בהתרגשות (היא ממש חולה על גבינה).
"אני לא יודעת אבל הם עשו לי את היום," ענתה מיקי בחיוך רחב ולקחה לעצמה מגש.