רק צדק-פרק 20

נקודת מבט רוז:
אחרי ארוחת הערב המאוד מביכה בבית שלי, הלכנו דילן ואני למקום נוסף שחשבנו שהוא המקום המדובר בחידה. בימים האחרונים הלכנו לעשרות מקומות אבל לא מצאנו כלום, לא שידענו מה אנחנו צריכים לחפש, היו לנו כמה השערות אבל גם הם לא היו בטוחות לגמרי. היה לנו ברור שהחידה הזאת מכילה המון חורים שאנחנו צריכים להשלים בעצמנו, מכל הסיפורים שקראנו עד עכשיו על חידות כאלה (היו הרבה) אנחנו יודעים שהחידה עצמה היא לא המפתח לפתרון, אנחנו צריכים להשלים פרטים שחסרים וזה מה שניסינו לעשות כל הזמן. את השורות הראשונות לא היה בעיה לפתור, הפתרון היה פשוט מאוד, אפילו זואי הבינה אותו תוך שלוש שניות, הצרה היא שכמו בכל הסיפורים שקראנו, פענוח החידה נהיה קשה משורה לשורה וכך באמת היה. "מתחת למה שמעל השיער, שבחברה של ימינו רק לגברים לגדלו מותר" זה היה ברור, הכוונה הייתה שהדבר הזה נמצא מתחת לאף שלנו, הבעיה הייתה שלא היה לנו מושג מזה הדבר ש"מפז הוא יקר" וחוץ מזה, העובדה שהדבר הזה נמצא לנו מתחת לאף לא עזרה לנו במיוחד, להפך היא רק ייאשה אותנו.
דווקא לגבי המקום הזה הייתה לי תחושה טובה וזה היה באמת מיוחד כי לא הייתה לי תחושה טובה בכלל אחרי ארוחת הערב, הרגשתי יותר מתמיד שאני רוצה להרוג את דילן (וזה ממש קשה כי אני בדרך כלל ממש רוצה להרוג אותו) ובכל זאת הייתה לי תחושה טובה לגבי המקום הזה. זה מקום שהיה פעם מוזיאון אבל עכשיו הוא בית דיונים ציבורי של ראשות בתי המשפט. מדובר בבניין יפה בסגנון בנייה מיושן עם עמודי שיש לבנים ועיטורים יפים, חלק מהמוצגים של המוזיאון עוד היו שם, כל מיני כדים יפים ופסלים שהציגו אנשים וחיות. הערב התקיים בו דיון פתוח לקהל הרחב בנוגע לאיזה גנב שנתפס לא מזמן, כלומר אנחנו יכולנו להיכנס לבניין, לא רצינו להיכנס לאולם הדיונים אבל רק להסתובב בבניין כדי לגעת אם זה המקום ולי הייתה תחושה שזה זה.
עלינו במדרגות השיש המובילות לבניין ועברנו בגלאי המתכות שבכניסה, השומר הנהן לעברנו בעייפות ואני שמחתי שגלאי המתכות היה מקולקל כי אין לי כוח להוציא את התעודה שלי ולהתחיל להסביר את עצמי, כמה שפחות להיחשף יותר טוב. נכנסנו לתוך הבניין המהודר, אני זוכרת שהייתי בו כמה פעמים, עם אבא או בסיור של בית הספר, אני אוהבת את הבניין הזה, הוא תמיד משרה בי מין שלווה כזאת.
"את חושבת שאנחנו צריכים ללכת ביחד או בנפרד?" שאל דילן בשקט מאחורי כשעברנו ליד דלת שהובילה למה שהיה פעם חנות המזכרות.
"אני הייתי מעדיפה שנתפצל אבל אתה יודע מה ההנחיות, אנחנו זוג שהלך לערב סרט, הייתה תקלה אז יצאנו להסתובב סתם בחוץ, ראינו בניין יפה ונכנסנו, אנחנו סתם מסיירים בחללי התצוגה הישנים," עניתי ביובש והסתובבתי כדי להביט בו. "אל תתלהב יותר מדי," הוספתי.
"אל תדאגי, אני יודע איך מתנהגים בציבור," אמר בחיוך והעביר את זרועו סביב המותן שלי בך שעכשיו עמדנו אחד ליד השני ונראינו כמו זוג חביב לכל דבר שמטייל סביב המוצגים.
"אני חושבת שכדאי שנעלה למעלה, שמעתי שיש שם פסל יפה מהמאה ה3 לפני הספירה," אמרתי והוא הנהן בחיוך והוביל אותי לכיוון המדרגות. עלינו ביחד והתחלנו להסתובב בין המוצגים ששם. בגלל שאולם הדיונים היה למטה אז למעלה לא היו הרבה שינויים מדי פעם נערכו שם מסיבות אבל חוץ מזה, אולם התצוגה נשאר כמו שהיה. אחרי כמה זמן הרגשתי שאני הנמשכת לפינה הצפון מזרחית של החדר, הלכתי לשם ודילן בא אחרי, מחזיק בידי. הייתה שם אבן קטנה שעליה היו הרבה סימנים מוזרים , הרגשתי שזה זה.
"זה מה שאנחנו מחפשים," אמרתי בלחש ולא הורדתי את העיניים מהאבן.
"את בטוחה?" לחש דילן והרגשתי שהראש שלו קרוב מאוד לשלי ושהפה שלו קרוב מאוד לאוזן שלי.
"באלף אחוזים," עניתי ולא זזתי.
"מצחיק כמה שזה אירוני, לאבן הזאת קוראים אבל הנשיקות," הוא אמר והושיט את היד לקחת אותה, לידה היה הסבר שאישר את דבריו. הוא לקח את האבן ממקומה והכניס אותה לתיק. "נראה לי שהעבודה שלנו להיום הסתיימה."
"נכון מאוד, ואם אכפת לכם, האבן בבקשה," אמר קול חזק מאחורינו.