רק צדק- פרק 3

אחרי ביה"ס הלכתי למשרד, ההתרגשות והפחד מהירידה לשטח התחזקו ככל שהתקרבתי למשרד, כשהגעתי לדלת הכחולה הידיים שלי כבר רעדו לגמרי. נכנסתי לתוך המשרד והחתמתי את הכרטיס לירידה לשטח, לא התעכבתי בכניסה וניגשתי מיד לחדר האחורי.
המשרד שלנו היה אחד המשרדים הגדולים מסוגו, בכל תקופה נתונה היינו עובדים בממוצע על שמונים תיקים בו זמנית. המשרד מעסיק שערה תחקירנים ראשיים ועוד חמישה משיניים, שמונה ציידים (כמו ג'יין), שני טכנאים, מזכירה, גזבר, עורך דין (צעיר למדי אבל מנוסה) ומנהל ראשי. בתור אחד המשרדים לצייד מחבלים החוקיים היחידים האזור (אנחנו היינו משרד מסודר ולא כנופיית צדק כמו רבות ונפוצות באזור שאת גדולה מבניהן הנהיגה עכשיו מיקי) היינו צריכים להעסיק עורך דין מקובל על ידי הראשויות (כמה מילים על פטריק עורך-הדין שלנו: פטריק אדלר הוא עורך דין צעיר שרק סיים את לימודי המשפטים. הוא אחד האנשים הכי נחמדים שאני מכירה והוא רודף צדק אמיתי שאני מאוד מעריכה) ופטריק הוא בהחלט אחד כזה.
החדר האחורי היה החדר של הירידות לשטח. בחדר הזה היו כל ציוד הקשר והנשק של המשרד (והיו לא מעט…). בחדר כבר חיכה לי סלני הזקן (כמה מילים על סלני הזקן: סלני הזקן לא באמת היה זקן, הוא היה בן 45 בסך הכל. סלנן דירגנשטרן היה הצייד הכי מבוגר, הכי וותיק והכי הבכיר במשרד. סלני הצעיר, אחיינו של סלני הזקן, גם היה צייד במשרד ובגלל זה כל אחד קיבל את תוארו.), הוא חייך אלי ואמר לי להתיישב כדי להתחיל את ההכנה שלי.
לכל תחקירן שיוצא לשטח מוצמד צייד בתוך המשרד, הצייד עוקב אחרי התחקירן בעזרת משדר GPS שמוצמד לתחקירן ומזהיר אותו באוזניה התוך אוזנית שלו אם הוא רואה גורמים לסכנה. הצייד גם רואה על צג את כל מה שהתחקירן רואה, לתחקירן יש עדשות מצלמה (אחת בכל עיין) שמצלמות את מה שהוא רואה ומשדרות את הצילום למשרד. כמו כן, לכל תחקחרן יש מיקרופון מודבק על השפה, הוא נראה כמו חלק מהשפה ובשביל להפעיל אותו או לכבות אותו כל מה שצריך זה לנשוך את השפה. סלני הזקן יהיה הצייד שילווה אותי הפעם.
אחרי ההכנה החלפתי בגדים לבגדים שיתאימו יותר לשכונות שבנן אני אסתובב, פיזרתי את השיער (מה שאני ממש לא עושה לעיתים קרובות) והרכבתי משקפי שמש. סלני הזקן אישר שהכל פועל כשורה ואני יצאתי לדרך.
השכונה הראשונה במשימה שלי הייתה שכונת האורנים. שכונת האורנים היא שכונה יחסית בסדר לאזור הזה שמכונה רובע המחבלים (ובצדק), בשכונה הזאת נמצא בית יתומים די גדול וגם המועדון בו נתפסה שוני אתמול. נכנסתי לשכונה השוממת וניסיתי למקם את עצמי, הפעלתי את הרשמקול שבתיק שלי והתחלתי והסתובב ולהתבונן. כל דבר שנראה לי חשוד מיקמתי עליו את המבט שלי לכמה שניות כדי לצלם טוב יותר והתקדמתי הלאה. אחרי כמה דקות הגיע אות החיים הראשון בשכונה, ילד על סקייטבורד. הוא לבש בגדים כחולים והיו לו אוזניות באוזניים, הוא נראה בערך בגיל של זואי, שיער שחור ועניים ירוקות. הוא ראה אותי ונעצר, הוציא את האוזניות מהאוזניים וצעק "שוני, חזרת!!!!" הצעקה שלו הפתיעה אותי אבל ידעתי ששוני רוז דומה לי. לשתינו היו שיער בלונדיני חלק ועניים ירוקות (למרות שהייתי עם משקפי שמש כך שזה לא כל כך משנה), היא אומנם הייתה צעירה ממני בשנה אבל היינו בערך באותו הגובה וחוץ מזה, הלכתי עם בגדים שתאמו את המקום ועם משקפי שמש אז בכלל נראיתי שייכת.
"אני לא שוני," אמרתי והסרתי את המשקפיים שלי כדי לראות את הילד יותר טוב.
"אל תעבדי עליי, אני יודע שזאת את," אמר הילד וגיחך.
"תבדוק," אמרתי בחיוך והוא הרהר רגע.
"כמה אחים יש לי," ירה כעבור שנייה או שתיים.
"אה, זה קל," אמרתי בחיוך למרות שלא ידעתי. "שניים."
"לא נכון, כולם יודעים שלפרסי איטון אין אחים, אני יתום," הוא אמר. "את צודקת, את לא שוני."
"אמרתי לך."
"אם את לא שוני אז מי את?" שאל פרסי בחשדנות.
"אני חברה," עניתי בחיוך.
"המקום הזה הוא לא מקום לחברים," הוא אמר והרים את הסקייבורד. "את לא מכאן."
"אתה צודק," אמרתי בחיוך.
"עצה קטנה," אמר פרסי והחזיר את האוזניות לאוזניים. "אל תגידי לאף אחד כאן שאת חברה אחרת יהרגו אותך." ונסע משם.