שארית אחת קטנה -פרק 1

בוקר אחד קמתי,כעוסה ללא סיבה.
החלטתי להבריז היום מהלימודים. קיבלתי סמס מדנה, והיא כתבה לי: נו את באה?אני מחכה לך מתחת לבית שלך כבר רבע שעה !
החלטתי להתעלם,למרות שבדרך כלל אני עונה מיד כשאני רואה.
"אפשר להכנס?" שמעתי את הקול המתוק של אחותי,מהצד השני של הדלת.
"כן.." אמרתי והלכתי לפתוח לה את הדלת. היא הסתכלה עליי ופתאום התחילה לבכות. כשהיא בוכה,היא עושה פרצוף מלא רחמים,שגורם פשוט לשכוח הכל. מיד שכחתי שכעסתי, והושבתי אותה על מיטטתי.
"ליאן, מה קרה?" ניסיתי לשאול בעדינות.
"אני לא רוצה ללכת לבית הספר" היא אמרה והסתכלה עליי בעיניים מלאות רחמים.
"קרה משהו בבית הספר? ליאן את צריכה ללכת את רק שבוע בכיתה א' וכבר נמאס לך?"
"לא. אני לא יודעת. אני לא רוצה ללכת. אני רוצה ללכת איתך לבית הספר שלך."
"ליאני.. אני לא הולכת היום."
"אז אם לך מותר לא ללכת אז גם לי מותר" היא אמרה ושילבה את ידיה.
"ליאן,נו אל תעשי לי את זה.. את צריכה ללכת לבית הספר. ללמוד דברים חדשים.." אמרתי והתבוננתי לה בעינייה. קיוויתי שהיא תבין.
היא הוציאה לי לשון ויצאה מהחדר.
הלכתי לכיוון השידה, וחיפשתי שם את האמ.פי שלי. רציתי רק לשמוע מוזיקה.להכנס לעולם משלי שבו אף אחד לא יפריע לי.מצאתי אותו מתחת למחברת מתמטיקה שלי. איך היא הגיעה לשם בכלל?רציתי להרים את המחברת אך פתאום הרגשתי שיש משהו בתוכה. פתחתי את המחברת,וגיליתי שם את הטושים של ליאן, ועל כמה דפים היא כתבה את שמה,ועל חלק סתם ציירה. נורא כעסתי עליה,אבל לא היה לי אכפת כרגע.
זרקתי את המחברת עם הטושים על הרצפה ולקחתי את האמ.פי שלי. לפתע שמעתי את ליאן בוכה,ואמא צועקת.
"זה מה שהיא אמרה לך?שהיא לא הולכת היום ללמוד?" האמת?לא היה לי אכפת גם מזה שהיא תכעס עליי. הדלקתי את השיר Diamonds של ריהאנה,ובערך באמצע שלו אמא נכנסה לחדר. לא שמתי לב שהיא קראה בשמי, עד שהיא תלשה את האוזניות מאוזניי. זה קצת כאב אך לא שמתי לב.
"קומי מיד ולכי לבית הספר. היא לא ממש צעקה עליי, כי היא לא אהבה לצעוק כשליאן לידה.
אמא יצאה עם ליאן מהחדר ואחריי כמה דקות הלכתי לארון לבחור בגדים. עשיתי לעצמי קוקו גבוה, לקחתי קצת כסף ויצאתי בלי להגיד שלום מהבית.
חשבתם שאני הולכת לבית הספר? ממש לא.
אני הולכת לבית הקפה,להרגע מהכל.
לפתע קיבלתי סמס. זאת הייתה שוב דנה.
"נו מה עובר עלייך?למה את לא עונה?"
ניסיתי למצוא תשובה קצרה שתספק אותה.
"לא יכולה לדבר עכשיו" כתבתי לה .
"איפה את עכשיו?אני באה אלייך."
חששתי לרגע אם להגיד לה שאני בבית קפה,אבל פשוט עניתי לה:
"נדבר אחר כך" ואז כיביתי את הפלאפון. לא רציתי להיגרר איתה לשיחה ארוכה.
למזלי בית הקפה קרוב לבית,אז לא הייתי צריכה ללכת הרבה. התיישבתי על כיסא ושקעתי במחשבות.
"סליחה?את רוצה להזמין משהו?" ניגש אליי מלצר.
"קפה.." עניתי לו בזריזות כדיי שיעזוב אותי.אני לא מוכנה לתת למישהו להרוס לי רגע קטן של שקט שקיבלתי.
"מה כבר החלטת?כל כך מהר"
"כן אני זריזה,קפה וזהו" הדגשתי את הזהו,כדי שיבין שאני רוצה שיעזבו אותי.
"אז מה נשמע..?רואים עלייך שמשהו לא בסדר."
"מה אתה רוצה?אפשר כבר לקבל את הקפה שלי?" אוף איזה נודניק!
"כן כן.." אמר בזלזול והלך.
"תודה רבה באמת…" מלמלתי. הצטערתי שלא הבאתי איתי את האמ.פי ,הייתי שמחה לשמוע מוזיקה עכשיו. ניסיתי לחשוב על משהו שיעודד אותי אבל לא הצלחתי.
"הנה הקפה שלך" חזר אותו מלצר אחריי כמה דקות בערך. הוא הניח את הקפה על השולחן והלך. רציתי לשתות את הקפה, ולפתע ראיתי פתק בצד.
לקחתי את הפתק וקראתי אותו בזריזות.
"אולי בכל זאת את רוצה לספר לי מה קרה? אה ושלא תחשבי שלא שמעתי את המלמול שלך. אבל כבר סלחתי לך על זה. גיא."
נו מה הוא רוצה מימני עכשיו ?דווקא אליי הוא החליט להדבק? שמתי את הפתק בכיס של הג'ינס שלבשתי ושתיתי קצת מהקפה. הוא היה חם,וטעים. גמרתי לשתות אותו דיי מהר,כנראה בגלל שהוא היה טעים. ביקשתי לשלם,וכן, כמובן שה"גיא" הזה התנדב להגיע.
"כמה זה עולה?"
"בדרך כלל זה עולה 7 ש"ח אבל במיוחד בשבילך 5 ש"ח. הייתי נותן לך את זה בחינם,אבל..את יודעת."
חיפשתי בכיס השני 7 שקלים, כי לא היה לי נעים לתת 5 במקום. לקחתי עוד חמש בשביל הטיפ. נתתי לו את ה12 ש"ח והוא החזיר לי 2 שקלים.
"נו קחי,אמרתי לך שזה עולה 5 בשבילך." לא לקחתי מימנו את השנקל. פשוט קמתי והלכתי משם.
ראיתי שהוא הלך אחריי אז התחלתי לרוץ,ושמעתי אותו צועק "חכי..אבל…" לא התייחסתי. פשוט רציתי ללכת משם. ומה הוא בכלל רצה מימני?
התיישבתי על ספסל,ולפתע הרגשתי מישהו שמחבק אותי מאחורי.