שבר זמן – פרק הבכורה – בחירות רעות

הירח המלא עמד בשמיים ועוד מעט יהיה באמצעם.
"אמילי, הגיע הזמן!" צועקת אמי מתחתית המדרגות. סגרתי את חלון חדרי והתלבשתי. שמתי גופיה בצבע אפרסק, טייץ שחור ונעלי ספורט שחורות. נעלתי מגפי עור חומות ואת נדן הפגיון שלי. הנדן היה צבע שחור משובץ באבנים אדומות, והפגיון היה שחור לגמרי עם פס אדום בוהק באמצעו.
סידרתי את שיערי בצבע החום קרמל. ניגשתי למראה שעל דלת הארון ובחנתי את עצמי.
שיער בצבע קרמל, עיניים חומות עינבריות, גוון עור חיוור ושפתיים אדמדמות.
"אמילי! את מוכנה?" שואלת אמי.
אני פותחת את הדלת ויורדת במדרגות העץ החומות.
זה יכול להיות כל אחד מאיתנו, מי שיבחר, לכן אנחנו צריכים להיות מוכנים.
מרי, אחותי הקטנה, עמדה לצד אבי מפוחדת. כמוני היה לה שיער בצבע חום, אך לעומתי היו לה עיניים בגוון השמיים. מרי היתה בת שמונה, והיא פחדה שהיא תיבחר.
חיבקתי אותה ואמרתי לה. "זה לא יקרה, מרי. הגדר יותר מידי מתחשבת כדי לבחור ילדים בגילך." מרי הנהנה ונישקה אותי על לחיי.
"כולם מונים?" שאלה אמי שיצאה מהמטבח.
"כן." אמר אבי ופתח את הדלת. ירדנו במדרגות הבניין במהירות ויצאנו אל האוויר הקר. בימים כאלה אסור לנו לנסוע בשום דרך שהיא. במעלית, ברכבת, במכונית, פשוט אסור. הגדר היתה במרחק כמה רחובות מביתי, כך שהדרך היתה קצרה.
קפאתי מקור. אבי חיבק אותי מהצד ואמר לי ללא קול, 'אל תדאגי, זה לא יהיה אחד מאיתנו.'
הנהנתי אליו וחייכתי חיוך מזויף. אמי הלכה יד ביד עם מרי.
המוני אנשים יצאו מביתהם וכולם מיהרו להגיע לגדר לפני שהירח מגיע לאמצע השמיים.
ראיתי מקצה הרחוב את ריילי ג'ונסון, חברתי הטובה ביותר. שיערה החום היה אסוף לצמה ואור הירח האיר את גוון גופה הבהיר.
"היי, ריילי!" צעקתי אליה.
ריילי הסתובבה וחייכה קלות, "היי, אם." היא אמרה בחשש.
"מה קרה?" שאלתי אותה.
ריילי הסתכלה אל השמיים בניסיון התחמקות. עיניה התרחבו וחיוכה הקטן נעלם.
"חייבים למהר!" צעקה אל כל האנשים שהיו ברחוב, היו הרבה, "הירח עוד מעט מגיע לאמצע השמיים."
כל האנשים כאילו התעוררו והחלו לרוץ מהר. אף פעם לא ראיתי אותם ככה.
"מצטערת אם, חייבת לזוז, נדבר בפעם אחרת!" היא צעקה ורצה אל משפחה.
"קדמיה אמילי! אנחנו נאחר." אמרה אמי ותפסה בידי. היא החלה לרוץ הכי מהר שיכלה בעוד אבי הרים את מרי על ידיו והחל לרוץ אחרינו.
דחפנו אנשים והתנהגנו כמו משוגעים. טוב, אף אחד לא רוצה לאחר.
כל מי שאיחר ימות על המקום מוות ביסורים, אף אחד לא רצה זאת.
הירח היה באמצע השמיים, השעונים צילצלו, ואני ומשפחתי הגענו למקום על השנייה האחרונה. הגדר החשמלית, סליחה, הולגרמת הגדר החשמלית היתה בגובה של שישה מטרים. נדחפנו בין כל האנשים כדי לראות מי הוא הנבחר.
אותיות כחולות הופיעו על ההולוגרמה: ירח מלא, שעת הנבחר.
ממש אפשר היה לחתוך את המתח עם סכין, אף אחד לא רצה להיבחר כמו שלא רצה למות. האותיות שבו למסך אבל לא הספקתי לראות מה היה כתוב שם אך כן הספקתי לראות את תמונתו של הנבחר, או ליתר דיוק, הנבחרת.
תמונתה של ריילי ג'ונסון הופיעה על ההולגרמה. השתנקתי.
דווקא ריילי.
על תמונתה הופיעו אותיות אדומות מהבהבות: מוות על ידי גליוטינה.
"מה?" צעקתי.
איך זה יכול להיות? היא איחרה?"
במה שחורה עלתה מין האדמה ועליה גליוטינה חומה מעץ וגבוהה. ריילי עלתה על הבמה, צולעת במקצת. עיניה היפות הפכו לאדומות מדם, לחייה המתלאו דמעות והיא רעדה כולה.
משפחתה של ריילי עלתה איתה לבמה ונתנה לה חיבוק גדול עד שאחד מהקריצים, שומרי החוק שלנו, בא והפריד אותם בכוח.
"לא! ריילי! ילדה שלי!" צעקה אמה של ריילי בפראות וניסתה להשתחרר מאחיזתו של הקריץ. נשכתי את שפתי.
אני חייבת לעזור לה איכשהו, אבל איך? שאתי את עצמי.
ריילי שמה את ראשה במקום המיועד לו. נשימת הקהל נעתקה, ואני…
אני התפרקתי. התיישבתי על הרצפה והתחלתי לבכות, חזק כל כך עד שכל הקהל פנה אליי. הגיליוטינה צנחה אל ראשה של ריילי ובבת אחת נעצרה.
חלק מאנשי העיר הקימו אותי ותמכו בי. חלקם אמרו לי כל מיני דברים כמו,
"אל תדאגי, גם אנחנו עצובים."
או, "אולי זה אמור לקרות."
וכל מיני דברים טיפשיים. שני קריצים הגיעו אליי ותפסו אותי. הם הרימו אותי ונשאו אותי אל הבמה. לבושם הלבן זהר בשמי הלילה וקסדותיהם השחורות לא נראו לעין.
"עזבו אותי! עזבו אותי!" צעקתי בעודי נאבקת בידיהם השריריות.
"עזבו אותי!" צעקתי. הם השליכו אותי על רצפת הבמה הקרה.
בכיתי הפעם יותר חלש ממה שהיה בפעם הקודמת. הפעם בכיתי באמת, לא מסיבה לעצירת הטקס.
הסתכלתי על פניה של ריילי שנהפכו להיות חיוורים.
"ריילי." לחשתי לה.
היא הרימה את מבטה ודמעות עלו בעיניה.
"יהיה בסדר!" אמרתי לה בשקט. עם סיום המשפט שני הקריצים שתפסו אותי פתחו את הגליוטינה והוציאו משם את ריילי. הם ניגשו אליי והרימו אותי.
"מה? לא!" צעקתי. הבנתי שגורלי נחרץ.
"עזבו אותי!" צעקתי בכל כוחי. נאבקתי. בעטתי, הכיתי, עשיתי כל מה שביכולתי.
אבל כלום לא עזר.
הם הכינוס אותי לתוך הגיליוטינה ושיחררו את הסכין.
הסתכלתי ל הקהל וניסתי לחפש את אמי אבל במקום זאת זיהיתי שיער שחור מורם כלפי מעלה, ועור חיוור. עיניים חומות נעוצות בי.
"מאט!" צעקתי אליו.
לא רציתי למות כשהוא יראה זאת, לא רציתי למות כשהוריי ואחותי יראו זאת, בעצם לא רציתי למות בכלל.
ריילי עמדה באמצע השורה הראשונה ושפתיה הגו ללא קול את המילים הבאות,
"אני מצטערת."
הנהנתי.
חזרתי למאט אך הוא כבר לא היה שם.
הוא נדחק בין כל האנשים ועלה על הבמה השחורה.
זה ממש א התאים לו לשבור את כל החוקים.
חמישה קריצים הגיעו אליו ותפסו אותו. הוא נאבק בהם כל עוד נפשו בו. הוא הוריד את כולם לא כל כך בקלות וניגש אליי.
הוא שיחרר אותי מהגיליוטינה ועוד כמה קריצים הגיעו אליו.
הוצאתי את הפגיון שלי ונעצתי בידו של אחד מהם.
כיסיתי את פי.
"מה עשיתי? אתה מבין מה עשיתי?" צעקתי על מאט.
הוא חיבק אותי וניסה להרגיע אותי. השתוללתי בין ידיו וניסיתי לברוח אך ללא הצלחה.
"אמילי, תירגעי!" הוא אמר לי. מאט ניגב את עיני מהדמעות והסתכל עליי, "בסדר?"
הנהנתי אליו וירדנו ביחד מהבמה. עוד קריצים הגיעו אלינו ותפסו את מאט.
תמונתו של מאט הופיעה ליד תמונתי שלי שהוחלפה בתמונתה של ריילי. באותיות אדומות מהבהבות היה כתוב על התמונה: נבחר.
"מאט!" צעקתי אליו.
"זה בסדר, אני אהיה בסדר."
הקריצים גררו אותו אל עבר הגדר וזרקו אותו עליה, אל עבר החולות.
דמותו של מאט נעלמה.
"מה עשיתי?"